מלחמות השבת 2015/ רות גביזון

השנה הזו תיזכר בהיסטוריה של מאבקי השבת כבעלת ייחוד  דרמטי, שכן יש בה התעוררות מגוונת של חזיתות שבת שונות, במקומות שונים ובאמצעים שונים, בצורה המראה – בפעם הראשונה כמעט בהיסטוריה של יחסי דת ומדינה במאה ה 21 – שיש כאן גם עניין תרבותי וכלכלי ולא רק – כפי שהיה עד עתה – פוליטי ומשפטי.  מובן כי הפוליטיקה ובעיקר המשפט עדיין נוכחים.  אבל יש ירידה בולטת במעורבות של הפוליטיקה הארצית, ועלייה בולטת במעורבות של השלטון המקומי, אבל בעיקר של גורמי החברה האזרחית.  אלה,  כמנהג ישראל,  עושים שימוש גם במשפט.  ובהמשך למגמות של השנים האחרונות, השימוש במשפט אינו רק של קבוצות חילוניות או דתיות ליברליות, אלא גם של קבוצות המעוניינות להעמיק ולהרחיב את דמותה המיוחדת של השבת במרחבים ציבוריים מטעמים תרבותיים או אף דתיים.  הימין והדתיים כבר אינם רואים במערכת המשפטית רק אויב, אלא גם כלי חשוב בארגז כלים שבו פועלים על מנת לקדם שינוי חברתי ומדיני.  לא רק בסוגיות דת ומדינה אלא גם בסוגיות פוליטיות כגון עתיד השטחים או מאבק בנושאים מדיניים.

חשוב למפות את מגוון ההקשרים, או את מקצתם, כדי לקבל תמונה טובה של המתרחש כאן.  זה התחיל מעתירת המכולות בתל אביב, שנדחתה בבית המשפט המחוזי והתקבלה בבג"צ, והביאה לשינוי חקיקה ישנה בנושא פתיחת מרכולים.

מתחם שרונה שנפתח בתל אביב פועל עקרונית גם בשבת. היו בעלי עסקים שעמדו על כך שבחוזים שלהם ייאמר כי לא פתחו בשבת. בעלי רשת בתי הקפה הנרי'ז לא הכניס סעיף כזה כי לא ידע מי יהיה הזכיין שלו. בדיעבד, הזכיין רצה לשמור שבת ולא פתח את בית הקפה.  בעלי המתחם קנסו אותו  . אחרי חשיפה תקשורתית ותגובות חברתיות ופוליטיות  הוחלט לבטל בשלב זה את הקנס בשל "אחריות ציבורית" .  אבל המתחם, עקרונית, פתוח בשבת.  מה יהיה בהמשך?  לא ברור.  בין השאר זה לא ברור כי לא ברור אם פתיחת מתחמים כאלה בשבתות הוא עניין חוקי.   בירושלים מתקיים מצב עמום דומה במתחם התחנה,  שם חלק מן העסקים פתוחים שבעה ימים בשבוע וחלק אחר כשר ואינו פתוח בשבת.

השאלות של החוקיות נוגעות להיבטים רבים, החל מכללי רישוי עסקים (העשויים לכלול הוראות לגבי שעות פתיחה), ודרך דיני עבודה (חוק שעות עבודה ומנוחה אוסר עקרונית על העסקת יהודים בשבתות), ועד כללים לפתיחת עסקים (ישנם חוקי עזר העוסקים בהשבתת עסקים בימי מנוחה).  דיני העבודה הם ארציים בעיקרם, אולם דיני רישוי עסקים הם בדרך כלל בסמכות הרשות המקומית.

בעקרון, חוקי עזר עירוניים שללו עקרונית פתיחת עסקים בשבת.  בפועל, בערים הגדולות, האיסור כמעט לא נאכף לגבי בתי קפה ומסעדות ולאחרונה לא נאכף גם לגבי מכולות קטנות ופיצוציות למיניהן.  בתל אביב הדבר הניב מהלך משפטי ארוך. בית המשפט העליון קבע כי החוק הבלתי נאכף אינו תקין. התעורר ויכוח נרגש בין מי שחשבו כי כל הגבלה היא כפייה דתית לבין אלה שחשבו כי נכון לשמור על שבת מסיבות תרבותיות וחברתיות התוצאה מזה שונה חוק העזר. בינתיים נראה כי גם החוק החדש אינו נאכף.

אבל הוויכוח עבר בינתיים בבולטות גבוהה גם לירושלים. מתחם הסינמה סיטי אינו פתוח בשבת כי הוא בבעלות ציבורית, אולם מתחם יס פלאנט, שאינו בבעלות ציבורית, נפתח לאחרונה גם בשבתות. יש אומרים  שראש העיר ברקת מקדם עסקת חבילה של אכיפת החוק נגד מרכולים או חלקם לטובת הפסקת ההפגנות והמאבק נגד יס פלאנט.  בעלי המרכולים מבטיחים להיאבק.  ויהיה מעניין לעקוב אחרי הדבר.

ובינתיים נפתחה חזית מעניינת ונוספת והיא זו של הכדורגל.  גם כאן יש – במקביל לצעדים חברתיים וארגוניים שמטרתם העברת משחקי כדורגל משבת ליום ששי או מוצאי שבת –  נקיטת צעדים משפטיים.  ואלה הניבו לאחרונה צו ביניים זמני לגבי משחקי הליגה הלאומית.  וכבר יש לנו –  בצד כתבות שטחיות ומתלהמות – גם ניתוח תרבותי עמוק ומעניין יותר, הטוען כי יש כאן שינוי משמעותי במגמה מצד קבוצה שעד עתה נעדרה מהדיון והיא זו של המסורתיים.  המאבק על דמות השבת כבר אינו בין חרדים וחילוניים, אלא דווקא מאבק על התביעה של קבוצות מסורתיות.  גם הן רוצות להרגיש בבית!

אלה הקבוצות ששמחות ללכת בשרונה ולמצוא שם גם עסקים כשרים שלא יהיו פתוחים בשבת.  ושתרצינה להגן על זכותם לא לעבוד בשבת כי הם לא רוצים ששיקולים מסחריים יגרמו לכך שמרכזי קניות ובילוי הפתוחים בשבת לא יכללו כלל עסקים כשרים!  במובן זה, תקדים מתחם התחנה בירושלים מראה כי אפשר וצריך לחפש ולמצוא פשרות יצירתיות בענייני דת ומדינה כך שמכלול הקבוצות בציבור תרגשנה נוח במרחבים הציבוריים שלנו.  העדר מוחלט של עסקים בשבת אינו קביל ממש כמו מציאות שבה חלק ניכר מן המתחמים הפתוחים גם בשבתות אינם כוללים כל מסעדה או בית קפה כשרים!

יש גם וויכוחים באשדודובמקומות אחרים.  והשילוב של רשויות ותנועות המעורבים בתהליכים האלה מרתק.  העושר הזה של ההקשרים והמקומות והשחקנים מרמז כי אכן הגיע הזמן לשוב ולחשוב על סוגית השבת בישראל במרחב הציבורי בצורה מקיפה.  צריך שתהיה מסגרת שתרכז מאמץ ותקבע קווים מנחים כלליים ועקרוניים.  ברור שיש וצריך להיות הבדל בסגנון השבת בין מקומות וקהילות שונות.  ברור גם שזה נושא שיכול להניב מחלוקות קשות והפרות סדר – אבל גם דרכים חשובות של הסכמה נדרשת על ההסדרה של המרחב הציבורי המשותף, שבו צריכות להרגיש נוח כל הקהילות החיות במקום – יהודים ולא יהודים ואנשים בעלי כל מגוון הגישות לדת ולשמירת מצוותיה.

אז אני חוזרת וממליצה על הגישה הכללית של אמנת גביזון-מדן וגם על ההמלצה הספציפית שלה בנושא השבת.  זו כוללת הן עקרונות כלליים והן מנגנונים להתאמה מקומית.     וטוב יהיה לרתום את כל הכוחות הפועלים במסגרת זו לפעולה משותפת, שיכולה להניב לא רק הסדרי שבת טובים יותר אלא גם הבנה כללית שיש עניינם של מרחב ציבורי שנכון להתמודד אתם בדרך של שיחה ופשרה ולא בדרך של הסדרה כוחנית או הכרעה משפטית.   החוק דרוש כדי לתת מסגרת מוסכמת. ממילא אם אינו מקובל הוא אינו נאכף ואינו יכול להיאכף.  העיקר הוא ההסכמה התרבותית והחברתית הרחבה, שתבוא מקבוצות שיש להן אורחות חיים שונים אבל הבנה כי המרחב הציבורי הוא משהו ששייך לכולנו ולא נכון להדיר ממנו אף קבוצה גדולה.  אבל נכון שאת ההסכמה הזאת צריכים לייצר מנהיגים ברמה הארצית.  שיביאו לחקיקת מסגרת מוסכמת ברמה הארצית.  וזו תיפרט אחר כך להסכמות מקומיות מתאימות. הבעיה היא שאלה עוסקים רק במה שמשרת את העניינים הפוליטיים שלהם. המרחב הציבורי בשבת, מה לעשות, אינו נמנה בדרך כלל על הנושאים האלה.