עקרונות מרכזיים של פרופ' רות גביזון באמנה

עקרונות – פרופ' רות גביזון


עקרונות מרכזיים של רות גביזון באמנה

 פתח דבר

מבחינתי, מטרת פרק העקרונות היא להסביר כיצד יהודייה ישראלית חילונית ציונית וליברלית, בעלת מחויבות לדמוקרטיה ולזכויות האדם, סבורה כי מפעל האמנה אינו רק מתיישב עם מחויבויות אלה  -אלא שהוא אף נגזר ומתחייב מתוכן; מדוע עדיף בעיניי לשאוף להגיע לאמנה מסוג זה עם קבוצות אחרות בציבוריות בישראל, במקום להסתפק בגיבושו של 'אני מאמין' יהודי-חילוני-ליברלי ולעשות למימושו בפני עצמו, בדרך של 'מהפכה אזרחית או בדרך אחרת.
לדידי, האמנה ממלאת שני תפקידים מרכזיים. הראשון: קידום אורח החיים החילוני ויצירת תנאים לשגשוגו. השני: קידום המדינה, המאפשרת גם את מימוש התפקיד הראשון (תנאים לשגשוג אורח החיים החילוני) וגם פריחת צורות אחרות של קיום יהודי, בכלל, ושל צורות חיים אחרות. האמנה מהווה תרומה לאפשרות לקיים מסגרת מדינית משותפת, לאנשים בעלי השקפות מנוגדות, ויודגש כי היא אינה ממצה את מה שחשוב ונכון בעיניי.

הנחות היסוד: הומניזם, ליברליזם (פוליטי),לאומיות ופלורליזם
עקרון העל שלי הוא אוניברסלי – הומניזם, והמחויבות הנגזרת ממנו להגנה על זכויות האדם. ההומניזם, למותר לומר, אינו מחייב אדם להיות דתי, אך הוא גם שולל בחירוף נפש גישה שלפיה אורח חיים דתי אינו לגיטימי.
ההומניזם יכול להצדיק קיומן של קבוצות וקהילות, הממלאות תפקיד מרכזי בחייהם של פרטים ואומות. מכל מקום, להומניזם עצמו, בהיותו עקרון-על עמום במיוחד, אין 'קהילות' מאורגנות היכולות לספק לאדם המחזיק בו תמיכה אנושית יציבה. תנועת זכויות האדם היא אמנם ניסיון ראשון לתת להומניזם מערכת ממוסדת, אך יש לזכור שמעצם טיבה, היא אינה יכולה ליצור קהילה המבוססת על תרבות פרטיקולרית.
בדומה להומניזם, הליברליזם הוא מושג עמום למדי. קיימת הבחנה בין ליברליזם כתורת מוסר, לבין ליברליזם פוליטי. אני אמנם תומכת בשניהם, אך מסכימה עם הזרם הפילוסופי שבראשו עומד רולס, הסבור כי רק הליברליזם הפוליטי (בשונה מליברליזם כתורת מוסר) ,נגזר בהכרח מההומניזם. ליברליזם פוליטי, משמעו הכרה, כעובדת יסוד, כי בקיום החברתי והמדיני יש ריבוי קבוצות ואינטרסים וכי זו עובדה בלתי נמנעת ואף רצויה. מעובדה זו נגזר הצורך בהשגת מסגרת פוליטית משותפת שתאפשר לקבוצות השונות, שיש להן מאפיינים ייחודיים, להתקיים ולפרוח זו בצד זו. הליברליזם הפוליטי גם מביא להבנה כי לא טוב שהמדינה תעשה שימוש במונופולין הכוח שלה ובמשפט על מנת להכריע או לדכא קבוצות, דתות או אורחות חיים.
ניתן להבחין בין גישות ליברליות שונות. אחת ההבחנות היא בין הליברליזם האינדיבידואלי, המדגיש את הפרט, לליברליזם הקהילתני, המדגיש כי בעולמנו, פרטים גדלים, מעוצבים ופועלים בחברות ובתרבויות. אני מאמינה כי הליברליזם הקהילתני אינו מתנגש באינדיבידואלי. לטעמי, המחויבות לחירות הפרט יכולה וצריכה להשתלב עם רגישות ומודעות לצורכי הקהילה ולחשיבות קיומה של הקהילה בחייהם ורווחתם של הפרטים (כך סבורים תיאורטיקנים רבים כגון קימליקה, רז, מרגלית, הלברטל וגנז) .
לשיטתי, כאמור, העמדות שאני נוקטת באמנה, לרבות הבחירה בדרך ההידברות, אינן רק מתיישבות עם ליברליזם, אלא אף מתחייבות ממנו. ליברליזם ודאי חייב לקבל יהדות דתית ליברלית. אבל יותר מכך: גם לגבי הרכיבים הבלתי ליברליים של הדת היהודית, על-פי חלק מפירושיה, צריך הליברליזם להראות לפחות סובלנות. לכך קיימים שני חריגים מרכזיים. הראשון: ליברל אינו יכול להצדיק כפייה דתית על מי שאינו מאמין ואינו רוצה בה. השני: ליברל אינו יכול להצדיק, בשם הסובלנות לדת ובשם חופש הדת, כפיית אדם להישאר חבר בקהילתו הדתית, גם אם אינו חפץ בכך. קיים גם מצב שלישי, בעייתי, ובו אין לי עמדה נחרצת, מוחלטת וכללית. כוונתי למצב שחברי קבוצה דתית מעוניינים להמשיך לחיות בה, אך טוענים כי הדת, על-פי הפירוש המקובל בקהילתם, פוגעת בזכויותיהם. נראה לי כי בהתנגשות בין זכות הפרטים לחירות ובין זכות הקבוצה לשמר את עצמה, מי שאינו מצליח לשנות מבפנים את כללי קבוצתו צריך להסתפק, מבחינת המדינה הליברלית, באופציה אפקטיבית של יציאה ממנה.
הומניזם, זכויות האדם והליברליזם הפוליטי תובעים לעצמם הכרה ותקפות אוניברסליים. לעומתם, הלאומיות (כמו גם הדת) נמצאת במצב ביניים מעניין. לאומיות היא השתייכות פרטיקולרית של אדם או קבוצה. אבל התביעה שאחרים יכירו בה ויכבדו אותה היא אוניברסלית, כי כל אדם צריך שתהיינה לו השתייכויות כאלה. אני סבורה כי הומניזם או ליברליזם המניחים אדם 'רזה',המתמצה בעצמו ובמשפחתו הגרעינית, הן גישות 'שדופות'. כאמור, השתייכותם של פרטים לקבוצות זהות פרטיקולריות היא עובדת יסוד מרכזית בחייהם. ואכן, מסורת זכויות האדם הכירה בחופש הדת וההתאגדות ובזכות להגדרה עצמית של עמים. יש כאן אפוא תביעה אוניברסלית כללית להתיר לאנשים או לקבוצות לפעול למען מטרות קיבוציות פרטיקולריות (באילוצים המתחייבים מן המסגרת ההומניסטית הכללית) . מכיוון שכך, אני דוחה את הטענה כי בין התנועה הלאומית היהודית (הציונות) ובין זכויות האדם יש סתירה מובנית, השונה מהותית מן המתח הקיים תמיד בין ערכים אוניברסליים ותרבות פרטיקולרית. מעניין כי אצל רבים מתומכיה של טענה זו, הטענה מלווה בתמיכה חד-משמעית בתנועות לאומיות אחרות, כולל זו הפלסטינית …
למותר לומר כי את ההכרה בצורך של אנשים לשמור על זיקות לאומיות (או דתיות) צריך להחיל לא רק על היהודים, אלא גם על קבוצות אחרות החיות בארץ.
עד עתה עסקתי במספר יסודות בעלי מעמד אוניברסלי. אסביר עתה גם מדוע אני תומכת בפלורליזם, שמשמעו צידוד בריבוי תפיסות של טוב וריבוי אורחות חיים פרטיקולריים בחברה, ובמסגרתו -מדוע יש לי עניין בחיזוקה ובפיתוחה של זהות יהודית חילונית דווקא.
אני יהודייה חילונית הרוצה לחוש חירות מלאה לחפש השראה, פתרונות ורכיבי זהות בתרבות האנושית על כל פניה, תוך כדי מודעות לכך שתרבותי הייחודית היא זו היהודית -עברית,על כל גווניה ורכיביה. מסגרת המכירה בפלורליזם מאפשרת לי ולאנשים כמוני להיפנות לתפקיד הדחוף והחיוני של מתן פשר לזהות יהודית כזאת. בעיניי, זהו חלק מהאתגר של היהודי החילוני. משוויתר לא רק על עקרון שמירת המצוות, אלא גם על חלקים ניכרים מהתרבות שפותחה ביהדות הדתית, הוא מוצא את עצמו חסר, וצריך לכונן לעצמו תרבות חדשה. השלמת החסר מתאפשרת במסגרת חברה פלורליסטית, המצדדת בריבוי אורחות חיים.

במפעל האמנה, אני רוצה להגן על חירותי שלי לקיים את אורחות חיי, מפני שאלה הן אורחות חיי הנבחרות. אבל במקביל אני רוצה להגן גם על עצם הריבוי של אורחות החיים וגם על חירותן הדומה של קבוצות שאורחות חייהן אחרות. הצלחת מפעל האמנה תאפשר לכולנו להיפנות מהמאבק על החירות ונגד הכפייה, אל פיתוח רכיבי 'החיים הטובים', כפי שכל אחד תופס אותם.

מדינת ישראל: דמוקרטיה,זכויות אדם והגדרה עצמית יהודית
להנחות היסוד שציינתי יש השלכות על המבנה המדיני-משפטי של מדינת ישראל. בעיניי, ישראל צריכה (ויכולה) להיות דמוקרטיה השומרת על זכויות אדם, ובהן חופש הדת והמצפון והזכות לשוויון, תוך כדי מימוש זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית (הנגזרת אף היא מזכויות האדם).
לפי גישתי, טוב לתת לדמוקרטיה מובן מצומצם יחסית, המדגיש את היסוד של השתתפות בהחלטות הפוליטיות. דמוקרטיה היא מנגנון של כללי משחק, דרכים של קבלת החלטות. בדרך כלל, היא מאפשרת לחברה לקבל הכרעות על-פי העדפות הרוב בה (כל עוד הדבר אינו פוגע בזכויותיו של מי שנפגע מהחלטות אלה).
יש הטוענים כי דמוקרטיה אינה שלמה ללא הגנה על זכויות אדם. ויש הטוענים  -כמוני  -כי ההגנה על זכויות האדם צריכה להיראות כרכיב עצמאי של המדינה הטובה. מכל מקום, לפי שתי הגישות, זכויות האדם צריכות להיות מוגנות במדינה מתוקנת, ובמקרים מסוימים הן אף צריכות לגבור על רצון הרוב.
אחת מזכויות האדם המוכרות היא חופש הדת והמצפון. האם חופש הדת והמצפון מחייב "הפרדת הדת מן המדינה "?התשובה לשאלה זו שלילית. קיימים מספר מודלים של יחסי דת ומדינה, וכל חברה צריכה לאמץ מודל המתאים לה. החברה הישראלית מתאפיינת בריבוי תפיסות של זהות יהודית, והיא כוללת תרבויות שונות ואף עדות דתיות שונות.
נראה לי אפוא, כי מבין כל המודלים של יחסי דת ומדינה, המציאות הישראלית מעדיפה את תפיסת ההפרדה החלשה, המאפשרת סיוע לדת, תוך עמידה על דרישת שוויוניות.
חופש הדת והמצפון של פרטים ושל קבוצה עשוי להתנגש לעתים – ויש לכך חשיבות רבה לעניין האמנה.
המדינה צריכה לבחור בין ' כניעה' לתפיסה זו או אחרת של הדת היהודית לבין הימנעות כוללת מנקיטת עמדה כזו לגופו של עניין והסתפקות בקביעת התנאים להכרה אזרחית בזהות יהודית לצרכיה. כאשר ברור כי המדינה אינה מתיימרת לענות על השאלה הדתית 'מיהו יהודי',אין קביעתה פוגעת בחופש הדת של אף אחד מהצדדים. זוהי גישה שוויונית לזרמים השונים.
להערכתי, רק הנכונות המשותפת לקבל את ההבחנה החשובה הזו בין עקרונות הדת ובין חוקי המדינה, בין קביעות מוסמכות של מנהיגים דתיים ושל רבנים ובין קביעות מוסמכות של מוסדות המדינה ושל מערכותיה המקצועיות, תאפשר להגיע להסכמה. רק היא תמנע את המצב שבו יחסי הגומלין בין דת ומדינה ישבשו ללא תקנה הן את חופש הדת והן את הדמוקרטיות של המדינה.

דמוקרטיה וזכויות אדם קלות להצדקה כי הן אוניברסליות, ואינן מבחינות בין פרטים ובין קבוצות על סמך דת או לאום או זרם דתי.  חשוב לי להדגיש כי גם עבור מי שאינו מחויב לדת היהודית, ומחויב באופן מלא לנורמות בין-לאומיות ולזכויות האדם, יש ליהודים זכות שישראל תישאר מדינת הלאום של העם היהודי.
אני רואה עצמי מחויבת לצעדים שיבטיחו את זכותו של הציבור היהודי להתקיים בישראל כפרטים וכציבור -ולהוסיף ולממש את זכותו להגדרה עצמית לאומית מדינית. צעדים כאלה יכולים לכלול העדפה של אינטרסים יהודיים פרטיקולריים על פני אינטרסים 'אזרחיים' כלליים, ככל שאלה נדרשים על מנת לשמר את הקיום היהודי הזה, וכל עוד הם אינם פוגעים בזכויות היסוד של קבוצות או של פרטים אחרים. כך נראה לי עקרון השבות, וכך נראים לי הסדרים המדגישים את האופי היהודי של המדינה ברמה התרבותית והסמלית (כגון: השפה העברית, השבת וחגי ישראל).
מובן כי להיסטוריה של הקיום היהודי בארץ ישראל ולזיקתו של העם היהודי לארץ ישראל יש חשיבות רבה כרכיב בטיעון האוניברסלי.
עם זאת, לשיטתי, משל הספינה שהביא הרב מדן צריך לעבור שינוי חשוב. לי אין מחויבות קיומית משותפת לשמור על שלומה של ספינת העם היהודי שומר המצוות, פשוט מפני שלא הייתי מפליגה בה מלכתחילה. אני רוצה, כמובן, בפריחתם וברווחתם של יהודים שומרי מצוות, ואלחם על מנת שאלה לא ייפגעו. אבל לי עצמי אין מחויבות אישית לשימורו של אורח חיים מיוחד זה. מבחינתי, קיימות שלוש ספינות: ספינת התורה, ספינת העם היהודי בכללו וספינת המדינה. אני מפליגה רק בשתי הספינות האחרונות, ויש לי בהחלט עניין אישי עמוק בספינת המדינה, שהיא הכלי שמאפשר לי לחיות כאן חיים שיש בהם משמעות – לי כפרט ולי כחברה בציבור יהודי.

מדינה, חברה, תרבות, משפט וגבולותיו
דווקא כמשפטנית, חשוב לי להבהיר כי ההסדרים החוקיים של המדינה בכלל והסדרי האמנה שבהם אנחנו עוסקים כאן בפרט, הם רק חלק מן המסגרת המסדירה את חיינו. שמחתי לראות כי גם הרב מדן לא עטה על אלה הילה של קדושה …
המשפט אינו ממצה את המוסר ואף לא את מצוות החיים הטובים, לפי הדת או לפי המוסר של האדם החופשי. איני סבורה כי 'מלוא כל הארץ משפט'. המדינה אינה יכולה, ואף לא טוב שתנסה, להסדיר באופן מלא את חיי תושביה. במיוחד הדברים אמורים בחברה רב-תרבותית ומקוטבת. ניסיון כזה אינו טוב למדינה ולמשפט, והוא גם רע ומזיק לחוסן החברתי של אוכלוסיית המדינה, כמו גם למרקם החיים ולתרבויות השונות שהמדינה אמורה לאפשר את קיומן ושגשוגן.
מצד שני, החלטות שיפוטיות או אף חוקים של הכנסת אינם מצליחים לשנות את המציאות, כאשר מולם מתייצבים כוחות ואינטרסים פוליטיים, חברתיים, דתיים, תרבותיים או כלכליים חזקים. זהות יהודית (דתית או חילונית) ,כמו כל רכיב זהות אחר, הם בעיקרם עניין של חינוך ושל תרבות. את אלה אי –אפשר להשיג בדרך של חקיקה. יש כוחות תרבותיים ששימוש בכוח, חזק ככל שיהא, או איסור על שימוש בו, לא יוכלו לדכא. לעומת זאת, יש ערכים ומחויבויות ששום כמות של תמריצים מדיניים, משפטיים או כלכליים לא תוכל לשחזר. שום חברה בריאה לא תוכל לחיות אם כל, או אף רוב בני האדם בה, יבחרו בטוב רק מפני שהוא נאכף על-ידי המשפט.
עם זאת, מסגרות חוקיות טובות הן דרכים יעילות לתעל אנרגיות. הן יכולות ליצור מבנה מוסדי מתאים לטיפול בשאלות ולהכרעה במחלוקות. החברה היהודית ידעה, מאז ומתמיד, לעשות במשפט שימוש יצירתי, מבלי לתת לו למצות את הקיום. חבל יהיה אם לא נשתמש בו בצורה טובה, תוך הבנת גבולותיו, לצרכים החברתיים החיוניים שלנו.

בזכות האמנה
דברים כלליים בזכות האמנה
עד עתה, שטחתי את המשנה הערכית, המושגית והעקרונית שממנה אני באה למפעל האמנה. טענתי כי רוח האמנה והסדריה הספציפיים מתיישבים בהחלט עם עקרונות אלה, ואף נובעים מהם ומוצדקים היטב על ידם. בפרק זה רצוני להתחיל דווקא מן המציאות החברתית –מדינית בישראל ולטעון במישרין בזכות האמנה, רוחה והסדריה.
האמנה באה לפתור בעיה קשה ומרכזית בחייו של הציבור היהודי בישראל: איך חיים יחד? עובדה שעד היום לא צלחו המאמצים לתת מענה מספק ויציב לסוגיה זו. ליחסים בין שומרי המצוות והחופשיים בישראל יש היסטוריה לא פשוטה, הכוללת יסודות של התקוממות, התנכרות, כעס, שנאה ותחושות איום וכפייה הדדיים. כל צד רואה את חברו כמי שמחכה לו בפינה. ניסיון להגיע להסכמה נתפס כ'בגידה' במקרה הרע, או כסתם 'פייסנות' נאיבית.
בהתאם לכך, לאמנה זו שני רכיבים, מובחנים אך קשורים.
הראשון: ההצבעה על כך שיש הסדר שהוא טוב יותר מן המצב הקיים, לכל הצדדים ולעתידם.
השני: רכיב התהליך עצמו, ושכנוע הצדדים לבחור בתהליך מסוג זה, של הידברות.
מפעל האמנה מבוסס על הרעיון שהסדר כולל של מסגרת משותפת המושג בדיון, במשא ומתן ובהסכמה בין הקבוצות העיקריות בכנסת ומחוצה לה, עדיף מבחינה מעשית על הסדרים המושגים בדרך אחרת,  אף אם הם עקביים או אלגנטיים יותר. דו-קיום בהסכמה עדיף על חיים של מאבק בלתי –פוסק לחיים ולמוות. למחנות השונים אין די כוח לחוקק את חזונם הם, אך יש להם מספיק כוח למנוע שינוי במצב הקיים. במחלוקת מסוג זה, חשוב גם לתכנן היטב את הניסיון להגיע להסכמה. צריך להבחין היטב בין מה שחייבים להסכים עליו – ומה שיכול להישאר, וסביר כי יישאר, שנוי במחלוקת. הסכם טוב אינו ניסיון לקדם אינטרס כללי מופשט ולהתעלם מהאינטרסים של הקבוצות, אלא ניסיון למצוא את האינטרס המשותף של הקבוצות. הסכמתנו היא רק על המסגרת המדינית המשותפת, תוך הודאה מפורשת כי אין בינינו הסכמה על 'מקור הסמכות' ועל תמונת החיים הטובים. אלה שאלות שיישארו במחלוקת.
חשוב לי להדגיש, כאשר אני מדברת בזכות האמנה, כי אני מגיעה לניסיון הזה, ליצור אמנה בין הזרמים היהודיים בנושאי דת ומדינה,  כיהודייה החפצה לחזק את הסיכוי של ישראל להמשיך להתקיים באזור הזה כמדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית. אני רואה באמנה רכיב חשוב לחיזוק סיכוי זה.
יתר על כן: ייתכן כי ישראל היא המקום היחיד בעולם שבו יוכלו יהודים להישאר יהודים, ללא שמירת מצוות או זיקה יהודית ממוסדת, יותר משני דורות. לכן, ליהודים החפצים בהמשכיות יהודית ורואים בה ערך וחשיבות, יש אינטרס משותף ראשון במעלה לקיים ולחזק את מדינת ישראל – ויש להם גם זכות מלאה לעשות כן.

דברים מיוחדים לציבור החילוני
בחלק זה רצוני להתמודד בצורה מפוכחת וגלויה ככל האפשר עם עמדות הציבור החילוני שממנו אני באה, בנוגע לאמנה. בשונה מ 'המחנה של' הרב מדן, המחנה הדתי -לאומי, שהיה 'פעלתן' בהערות הנוגעות לאמנה, 'המחנה שלי 'הגיב על-פי-רוב ב 'שתיקה'. איני יודעת אם לראותה כברכה, הסתייגות או אדישות. עליי 'להמציא' אפוא את הטענות נגדי, על מנת להתמודד אתן.
טענה מרכזית ראשונה עשויה להיות 'מי שמך'? אני, כמובן, מסכימה. ואכן, איני מציעה את האמנה כתוצר של הסכמה בין מחנות, אלא הסכמה של מחבריה, שאותה הם מציעים לציבור. עם זאת, איני סבורה כי עמדותיי הן עמדות שוליות. אני סבורה כי הן 'משקפות', לא 'מייצגות', ציבור רחב.
טענה מרכזית שנייה עשויה להיות כי האמנה מטילה על הציבור החילוני נטל שלא רצה בו, נקודת פתיחה פחות מוצלחת להמשך המאבק התרבותי –פוליטי שהוא מנהל. טענה מסוג זה, יש לומר, היא סימטרית, במובן זה שגם הדתיים יכולים להעלותה. גם הדתיים חשים חשדנות כלפי החילונים, והאמנה, אני מאמינה ומקווה, יכולה לשבור את מעגל החשדנות ותחושת האיום.
לאמנה יש יתרונות רבים, מבחינת הציבור החילוני. הסדרי האמנה המוצעים מבטלים למעשה את הכפייה הדתית בישראל ואת המונופולין של קבוצה זו או אחרת על מכלול ההסדרים. האמנה מכירה בריבוי של זרמים ומאירה להם פנים. האמנה מבחינה בין עמדת הדת ועמדת המדינה וחוקיה בשאלת 'מיהו יהודי', כך שגם מי שאינו יהודי על-פי האורתודוקסיה, יוכל להירשם כיהודי. האמנה מבטלת את המונופולין הדתי –אורתודוקסי על נישואין והתרת נישואין. וחשוב מכול: כאמור גם לעיל, לציבור החילוני אין כוח, ואף אילו היה לו, לא היה ראוי כי יפעילו וינסה 'לשבור' את הציבור הדתי בדרך של 'מהפכה אזרחית'. האמנה גורסת כי הסכמה בדרך של הידברות עדיפה על הכרעה כוחנית וכי היא גם אפשרית.
היה מי שתיאר את מפעל האמנה כ "הזוי". במילון מצאתי כי הזוי הוא "שקוע בהזיה, נתון בחלום, בלתי מציאותי". אשמח לקחת חלק בעוד מפעלים הזויים כאלה, יותר מאשר במפעלים "מציאותיים" יותר  -הכושלים.

דברים מיוחדים לציבורים נוספים
האמנה יוצרת מצב טוב יותר מן המצב הקיים, גם לחלקים אחרים בציבור היהודי, פרט לאלה עימם מזוהים הכותבים. גם אורתודוקסים החולקים על חלק מעמדותיו של הרב מדן ייהנו מהגברת האוטונומיה הדתית שלהם, מן האפשרות לשמר את חופש הדת שלהם, ובעיקר מן ההכרה בחשיבות מקומה של הדת על כל צורותיה בחיים הציבוריים. מסורתיים יזכו לשימור צביון תרבותי יהודי בישראל, גם אם אין בו הקפדה על 'קלה כחמורה'. זרמים לא אורתודוקסים יזכו בביטול המונופולין האורתודוקסי, עליו הם נאבקים זמן רב.
אבל יותר חשוב מכך: האמנה משחררת את כולנו מן הצורך לשייך עצמנו בלעדית למגזר זה או אחר, שיוך שהוא חלק מן התוצאות הרעות של החרפת העימות בין המגזרים. האמנה מיועדת לכלל ישראל. כל אחד מוזמן להפוך בה ולהפוך בה -ואני מאמינה כי ימצא בה עיקרים ועקרונות המדברים ללבו.

סוף דבר
גם מי שבטוח כי הכול צפוי והכול בחסדי האל, יודע כי הרשות נתונה. אין אדם פטור מלעשות מה שנראה לו חשוב ונכון, במסגרת מפעלים אנושיים בעלי ערך שהוא נוטל בהם חלק. אני מקווה כי ההצעה הזו תסייע לאלה הסבורים כמונו להתארגן למחשבה, לדיון ולפעולה. אני מאמינה כי דרכה של האמנה היא הדרך הנכונה. אשמח גם אם מתוך קנאת הסופרים והמגיבים יתברר כי קיימות גם דרכים אחרות, טובות יותר, לחזק את העם היהודי בכלל ואת ביתו הלאומי בפרט. נלך בכל הדרכים, ותצלח דרכנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s