עקרונות מרכזיים של הרב יעקב מדן באמנה

עקרונות – הרב יעקב מדן


עקרונות מרכזיים של יעקב מדן באמנה

כדי לתת לקוראים כלי עזר לשיפוט האמנה, אביא לפניהם את עיקרי השקפת עולמי בכל הקשור בה.

שתי העגלות
מחלוקת יסודית חוצה את הציבור היהודי בישראל: האם הגרעין היסודי שעלינו להגן עליו הוא ערך חירות האדם וכבודו, וההגנה עליו היא מטרתה העיקרית של המדינה, או שמא ערך השמירה על העם היהודי ועל זהותו. ערכים אלו הם כשתי עגלות. בדרך מישורית ורחבה הן תעבורנה זו לצד זו באין מפריע. בדרך צרה במדרון תלול, כשאחת מהן תיאלץ לסור מן הדרך ולפנות לרעותה מקום, יעדיפו הליברלים את זו שנושאת את ערכי הדמוקרטיה, ושומרי המסורת את העגלה השנייה.
אני נמנה עם הקבוצה השנייה, ויחידת הבסיס שאני משתייך אליה, לטוב ולרע, היא העם היהודי, שהוא משפחה אחת, בניהם של שלושת האבות ושל ארבע האימהות ויחידה היסטורית אחת, העם שנפדה על-ידי הקב"ה ממצרים, עמד בברית הדדית עם אלוהיו בהר סיני, נשבע לקיים את התורה והמצוות, וקיבל עליו את הסנקציות והעונשים אם חלילה יפר ברית זו.

הספינה האחת
העם היהודי עמד בברית כעם ולא כיחידים, והמשמעות של המצוות שהוא מקיים היא כעם ולא כיחידים. מכאן פשר הערבות ההדדית בין כל יהודי ויהודי, ערבות שנועדה לא רק למלחמת קיום משותפת ולעזרה הדדית, אלא גם לקיום המצוות המשותף כדי לעמוד בברית הר סיני, והיא המעניקה לעם את זהותו. זוהי מסגרת שאין לפרט דרך להימלט ממנה, כשם שאין למפליג בספינה דרך לנטוש את ספינתו ואת מחויבותו לשלמותה בלב ים.
ערבות זו גדלה שבעתיים משנוצרה התאגדות ברורה למען מטרה אחת,  ספינה אחת: מדינת ישראל. התאגדות כזו, על פי השקפתי, חייבת להיות לשם שמים. לכן סירבו חרדים רבים (לא כולם!) להשתתף באגודה שהקימה את מדינת ישראל ושקבעה את חוקיה. לעומתם, מי שראו מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל בעצמם חלק מן המדינה הבינו שבהקמת המדינה היה יסוד חשוב לשם שמים, גם אם לא הכול בה היה כשר.1

לכאורה, עולה מכך צורך במאבק מתמיד על צביון חוקי המדינה, כדי לקרבם ככל האפשר לרצוי על פי התורה, או לפחות לעשות הכול לשמור על הקיים ולמנוע הידרדרות.


מחירו של המאבק
אף על פי שאני מאמין בכל לב בצורך לקרב את חוקי המדינה לתורה, נראה לי שיש להביא בחשבון שלושה גורמים נוספים.

הגורם הראשון: התגברות הניכור בחברה החילונית כלפי מה שריח תורה ומצוות נודף ממנו. הניכור מחלחל גם אל החברה המסורתית, אל העולים החדשים ואל שוליים גדלים והולכים בנוער הציוני-דתי,שאין בכוחם לעמוד מול זרמי השנאה המופנים לעברם בדעת הקהל החילונית ומייצגיה.
לניכור ולשנאה אבות רבים. הם תוצאה של הסתה לא מבוקרת ושל פחד לא רציונאלי שמקורו בבורות, שציבור שומרי המצוות עומד חלילה להשתלט על החברה הישראלית. הבורות היא תולדת צמיחתו של דור 'אשר לא ידע', דור של שומרי מצוות וחופשיים שגדלו בשכונות נפרדות והתחנכו במסגרות חינוך נפרדות, זרות זו לזו. הניכור הוא גם תוצאה של תחושה שתנאי החיים ורמתם חשובים מן הלכידות הפנימית. גם העלייה הגדולה מחבר העמים העלתה מחדש לסדר היום הציבורי את שאלת הזהות היהודית. אמנם יש גם תופעות רבות של התקרבות ושל רצון לשוב לשורשים היהודיים, אך המצוקה שהזכרנו אמיתית ומוטל על כולנו לפתרה. אין לי עניין לחפש אשמים. אפשר שבחינה מחודשת של מערכת החוקים הקשורה בתחומי דת ומדינה המצויים בלב החיכוך המתמשך עשויה להיות חלק ממציאת הפתרון.

הגורם השני: ככל שחולף הזמן, גדל המרחק בין החוק הכתוב, הסטטוס קוו של שנות החמישים, לבין המציאות, המקבלת גושפנקה מן הרשויות, ובעיקר מרשויות המשפט, שחירויות הפרט מכתיבות את דרכן, יותר מערכים החשובים בעיני שומרי המסורת.
פרשנות החוק, באופן השוחק את הכתוב בו, על-ידי קבוצה הומוגנית הבטוחה בצדקת פרשנותה הליברלית, חייבת להדאיג כל שוחר דמוקרטיה. היא חייבת להדאיג שבעתיים את מי ששואף לקרב את מדינת העם היהודי וחוקיה אל התורה. אפשר שיש לשקול אפשרות לנסות לבלום את הסחף על-ידי הסכמה הדדית גם במחיר כואב, כדי שלא נישאר עם חוק חסר ערך מעשי מול שוקת שבורה, שבה נפרצו כל הסייגים הקשורים בזהות יהודית, במעמד אישי, בשבת ובתחומים נוספים. כל זה בהנחה שהסכמה אכן תיצור רצון טוב בקרב הצדדים, רצון שיחזק אותה מול השחיקה הנזכרת.

הגורם השלישי: עיקר העיקרים –השסע בחברה הישראלית נובע מחיכוך ומריבה מתמדת סביב ענייני דת ומדינה, והוא עלול להתקרב לנקודת פילוג שאולי אין ממנה דרך חזרה. רעיון ה'ישראליות', הגדרת הבסיס המשותף של זהותנו כמדינת ישראל ולא כעם היהודי, עלול לכבוש מקום בלבבות. מדינת ישראל שאינה מדינת העם היהודי לא תהא קשורה כמדינה למסורת היהודית ותהיה נטולת שורשים בארץ הזאת. המורשת היהודית תהפוך למורשת שבטית, בלא קשר למדינה, לחוקיה ולמוסדותיה. הפירוד בין ה'יהודים' לבין ה'ישראלים' ובתווך ציבור ערבי גדול שזהותו הלאומית והדתית מגובשת היטב בלא קשר להיותו חלק ממדינת ישראל, יביא להיחלשותנו ויסכן את הווייתנו כאן. ביום שאולי נצטרך לעמוד במלחמת מעטים נגד רבים, הלכידות והגיבוש עשויים לקבוע את גורל קיומנו. התפוררות חברתית או הכרעת העניינים העקרוניים בערמה ובתרגילי כוח פוליטי אינן מתכון טוב להבטחת יכולת קיום. הסכמה לאומית מחמת רצון טוב ונכונות מרבית לוויתורים מכל צד עשויים לבוא רק אם כל צד יהיה משוכנע שאף חברו לעימות מוותר ככל יכולתו.

כיוון שדרך הפתרון המשותף דורשת מאמץ של עשייה והקרבה, ואילו אפשרות הפיצול זורמת באופן טבעי ממעיין המחלוקת המתמשכת, הרי דחיית ההכרעה בין האפשרויות, כמוה כבחירה מפורשת באפשרות הפיצול בין ישראליות לבין יהדות על המשתמע ממנה, וכמפורט לעיל.


מה בין 'אמנה' ל'הסכם'
אני מודה כי ההכרעה לטובת דרך האמנה עלולה להתפרש כהכרעה טקטית ולא מהותית, כ'תרגיל הישרדות', כפיפת ראש זמנית של ציבור חלש הממתין לשעת כושר, כלומר כ'הסכם' זמני, שכל צד דואג בו לעצמו, ולא כ'אמנה' ששני הצדדים פועלים בה בשותפות אמת של כולם למען הכול, בשל שאיפה לאחדות אמיתית ומתוך כבוד אמיתי שכל ציבור רוחש לערכיו של 'הצד שכנגד'.
יש באלו הסבורים שכוונת שומרי המצוות המצדדים במפעל האמנה אינה טהורה וכי מדובר ב 'הסכם' ולא ב'אמנה', שפועלים לרסק את כוחו הציבורי של מחנה שומרי המצוות ולהכריעו ארצה. אך בשל גודלו, תצלח דרך זו כנראה רק באמצעות גיוס הציבור הערבי ונציגיו, כדי ליצור רוב דחוק למהלך חוקתי מתאים. לכך יש מחיר המעמיד בספק את כדאיות המהלך כולו.
ולא היא! בלא קשר לכוחו של מחנה שומרי המצוות, כוונתי במפעל האמנה אמיתית וכנה, גם בלא לוותר על האידיאולוגיה של האחריות לברית בין הקב"ה לעמו.

אבהיר לשם כך שני עקרונות:
העיקרון האחד: האחריות לשלמות העם היהודי ולהמשך קיומו.
האהבה בתורתנו מופנית לעם, ולא לאידיאולוגיה. מושא האהבה, האחריות ושותפות הגורל, הוא היהודי2  באשר הוא, מבחינת מדרגתו הדתית והרוחנית, ולא רק שומר התורה והמצוות3 (ההלכה היהודית משדרת לכאורה עוינות כלפי פורקי עול מצוות, אך עיון בסוגיות המקור ובדבריהם של מספר פוסקי הלכה מעלה ללא ספק את העובדה שהעוינות אינה אלא אמצעי טקטי בלבד, הנועד להרתיע את עוברי העב?רה ואחרים מללכת בדרכם. תוקפה היום מאוד מוגבל, כיוון שממילא רבים הם פורקי עול מצוות וההולכים בדרכם).
האחריות כלפי העם עומדת כשלעצמה בכל ההלכה וההגות היהודית, והיא ניצבת בנפרד מן האחריות לקיום הברית עם הקב"ה, שהיא 'קומה שנייה' בבניינו של העם היהודי.
האחריות כלפי כל פרט בעם קיימת כל עוד הוא אכן יהודי ואף מגדיר את עצמו כך, בהגדרה העשויה להתקבל על הדעת. הגדרתו העצמית כיהודי אינה חייבת לחפוף בשום פנים ואופן את אמונתו או את מידת ובמעגל מקיף יותר – כלל האנושות, פרט למקרה של חשד ופחד מפני זרים. שמירת המצוות שהוא מקבל על עצמו, אך היא כוללת כמה עקרונות ברזל שיידונו בהמשך.
הרצון להגיע לאמנה בין הצדדים לסכסוך הפנים-יהודי המתמשך הוא אפוא רצון אמיתי הנובע מן האחריות לשלמות העם ולהמשך קיומו ולא  רק מרצון להגן על שמירת התורה והמצוות.

העיקרון השני: אין טעם רב בכפיית מצווה על אדם כדי להיטיב לו באחריתו, בעולם הבא וכד'. מעיון בדברי פוסקים, נראה שהכפייה היא מחשש ל'פורץ גדר': מוטל על החברה להיאבק ב'פורץ גדר', כאשר אנו חוששים שהתנהגותו של אותו 'פורץ גדר' תביא לפריצת חישוקי המסגרת החברתית-קהילתית, או אף הלאומית, של קיום המצוות, מסגרת שהיא יסוד גדול בקיום התורה. הואיל וכך, היום, כשהגדר כבר פרוצה ממילא, אין בדרך של כפייה כדי לגדרה. אף אם יש בכפייה לעתים מעט גדירה חיצונית, נזקה מרובה בעליל מתועלתה, שהרי החברה בכללה אינה שומרת מצוות כבימים עברו. לא מצאתי בשום מקור סיוע לכפיית מצוות במצבנו היום שלפיו על ציבור אחד לכפות את דרך התורה על ציבור אחר.
המטרה באמנה היא אפוא להגדיר את קווי ההסכמה של הציבור כולו, קווים שעל הפרט יהיה לקבלם. ברור שכל מה שהוא פחות מהסכמה לאומית רחבה לא יתקבל בכפייה, ואף אם יתקבל כחוק, לא תהיה בפועל הסכמה לציית לאותו חוק.
אין הלכה של ציבור הכופה את דרך התורה על ציבור אחר. בנוגע ליחידים, דרך הכפייה כלל לא תצלח היום בענייני תורה ומצוות לגבי אנשים שאינם חלק ממסגרת דתית מובהקת. רעיונות המשטר הדמוקרטי וחופש הפרט הופנמו מאוד בתרבות האנושית המוכרת, עד שבלא שום קשר לשאלה אם תופעה זו היא חיובית, שלילית או 'מעורבת', ניאלץ להודות, שיד ה' היא בהכוונת מהלך תולדות האנושות, שהרי אין בידינו לשנותה. אין לנו אלא להיערך למציאות זו ולתקן עולם במלכות ה' באמצעי שכנוע, בדוגמה אישית וב'עבותות אהבה', כלשון ה' חזון איש'. לפחות בדיעבד ניתן לראות את מעלותיה של דרך זו, החותרת יותר ל'נעשה ונשמע', ופחות ל'כפה עליהם הר כגיגית'. מעלותיה של קבלה מרצון על פני קבלה מכפייה הן רבות, אף שהדרך אליה ארוכה וקשה.


על הסובלנות ועל הציונות החילונית מזווית ראייה של שומר מצוות

כאמור, על פי הבנתי, אמנה אינה הסכם של 'תן וקח'. היא שותפות של אמת, והיא רואה במאחד את העיקר ומחייבת כל צד לתרום ככל שהוא אך יכול ל'קופה' המשותפת. האם אדם המאמין במחויבותו לברית עם הקב"ה יכול להגיע לשותפות של אמת עם הציבור החופשי, הדוגל בתרבות החילונית, השוללת את הדרך שהקב"ה מצווה את כולנו ללכת בה? לדעתי, תיתכן שותפות אמת.
כיצד תיתכן? על מנת להשיב, אנסה לבאר את האידיאה החילונית כפי שהיא נראית מבעד למשקפיי כאדם מאמין.
לפני שאתייחס לאידיאה החילונית, אקדיש מילה לעקרון הסובלנות, שסיבותיו הוגדרו בדרכים שונות ורבות. נראה לי כי אפשר שיש בו גורם נוסף על אלה שנהוג למנות: הידיעה הנכונה את ערך עצמנו, קוצר ידינו ומגבלותינו. נוכל להבדיל באופן ברור בין המחלוקת האידיאולוגית שיש לנו עם שיטות אחרות, גם עם אלו הדוגלות בכפירה בה' (מחלוקת, שבה נוכל גם להיות קנאים) ,לבין מחלוקתנו עם הגופים והאנשים המייצגים שיטות אלו, שכלפיהם נוכל להיות סובלניים, ומסיבות עקרוניות: אנו אוהבים ומכבדים את עצמינו למרות חסרונותינו. ממילא נוכל לנהוג כך גם כלפי הזולת. אם השתכנענו שהזולת הוא איש אמת הנאמן לעקרונותיו וסבור שדרכו ישרה, אם נקבל את ההנחה שגם בדרכו זו ישנה נקודה אחת של אמת, ואם נזכור שגם ההישגים שלנו חלקיים וחסרים, נוכל לראות את עצמנו ואת הזולת כשניים הנושאים בעול של מטלה אחת ו'זה אינו יכול וזה אינו יכול' כשהוא לבדו להגיע אל השלמות. כך יכולה השותפות להיות שותפות של אמת בגובה העיניים, ולא שותפות של מייצג השלמות עם 'תינוק שנשבה'. כל זה בלא לוותר על חוט השערה מאמונתנו ומחתירתנו להגיע לכל מה שהקב"ה דורש מאתנו בתורתו.

עד כאן לעניין עקרון הסובלנות. אשוב להתמודדות עם הציונות החילונית. אדגיש כי דבריי הם על האידיאה החילונית, ולא על אדם או על ציבור כלשהו, שאפשר שהם טובים ממני בדברים רבים. אין מקום בלבי, ולו כחודו של מחט, למתן לגיטימיות לכפירה בה' ובתורתו.

אך מבית מדרש ושל הראי"ה קוק למדתי שני דברים הקשורים לענייננו:
הדבר האחד: היכולת לחלק את האמונה ואת המעשה שבעקבותיה למדורים שונים.
בני הדור הראשון של הציונות החילונית, דורו של הראי"ה, אמנם לא קיבלו עליהם את עול התורה והמצוות שניתנו מסיני. אך הם קיבלו עליהם במידה רבה עקרונות הדומים לשלושה עקרונות יסוד שמכתיב לנו ספר בראשית ביחס לעם ישראל:
1. היות בניהם של שלושת האבות עם אחד בעל גורל אחד וייעוד אחד, עם שבניו מחויבים בערבות הדדית איש כלפי רעהו. עם השומר על ייחודו באמצעות הקמת משפחה וקשרי נישואין רק בתוך עצמו.4
2. הכמיהה לארץ ישראל למרות הרעב והמחסור, הסכנה והבדידות, כפי שעשה אברהם; הדבקות באדמתה וביישובה למרות כל הקשיים, כפי שקיים בה יצחק; וחזרתו של יעקב אליה אחרי הגלות בחרן.
3. עשיית צדקה ומשפט: אברהם זוכה בירושת הארץ לאחר שהוא מלמד את בניו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, בניגוד לדרכם של אנשי סדום ועמורה הכנעניות.
כאמור, בני הדור הראשון של הציונות החילונית קיבלו עליהם עקרונות דומים, בלא לקשור אותם ישירות לתקופת האבות ולספר בראשית. לעומת זאת, הם כפרו בכל הקשור לתורה ולמצוות ולהתגלות ה' לעמו.
עיקר מעלותיו של הציבור החילוני בתקופתו של הראי "הקוק היו הכמיהה לציון, השאיפה לחירות מדינית ולצדק בסיסי, אהבת האדמה והעבודה העברית והגבורה היהודית הכרוכה בהן. קדמה לתנועה הציונית בדור אחד תנועת כל ישראל חברים, שהייתה ביסודה בעלת תפיסת עולם חילונית וחרתה על דגלה את הערבות היהודית הכוללת, גם את זו של יהודי מערב אירופה לבני עמם שבארצות האיסלאם, בעקבות עלילת הדם בדמשק (ת"ר-1840).

הדבר השני שלמדתי מבית מדרשו של הראי"ה קוק: יש תחומים הקשורים בקודש, שבהם עשויה היהדות הנאמנה לתורה ולמצוות לפגר אחרי האידיאולוגיה החילונית -בזמן, בעוצמה ובכמות. היא עשויה להיזקק לחילונית כדי 'לקנות' ממנה את ערכיה או כדי לחזקם בתודעתה. זו האחרונה עשויה אפוא להוביל בתחומים מסוימים, הקשורים כאמור אל הקודש. כך היה במידה מסוימת עם הכמיהה לציון, העבודה העברית ואהבת האדמה וגאולתה וכן בעת הצורך להתגייס למלחמה על חיי עם ישראל בארצו. כל אלו עמדו בצד מעלותיה של היהדות הנאמנה וקישורה אל הקודש, ונמצאו שתי הדרכים מפרנסות זו את זו.

האידיאולוגיה החילונית השתנתה מאז במידה רבה, אך היא עדיין מחזיקה בערכים חשובים, ההומניזם והדמוקרטיה (שניהם קשורים ברעיון הליברלי שהראי"ה קוק דן גם בו בחיבורו 'אורות התחייה'). אפשר בהחלט שגם על ערכים אלה יש להחיל את העיקרון שכל עוד יכולות שתי הדרכים,  דרך הקודש של היהדות הנאמנה ודרך הרעיון הליברלי, לפרנס זו את זו, הרי שהן יכולות להביט זו אל זו כשותפות מגובה אחד. כל דרך אחרת עלולה לדחוק את מחזיקי האידיאה הליברלית-חילונית אל התכחשות גמורה לשורשיהם היהודים, אל דרך ש'כל באיה לא ישובון'. ומי ייתן ידו למהלך כזה? !
לכן, לדעתי, יש לעשות כל מה שביכולתנו כדי לגלות את ערכי האמת שבציונות החילונית, ואני מקווה שנמצא אותם. רק כך נוכל לבוא לציבור כולו בידיים נקיות ולהכריז על שאיפה לשותפות של אמת, של יניקה הדדית של כוחות הטוב וערכי האמת לקראת הליכה יחדיו אל היעדים המשותפים לכולנו. לא נוכל לעשות זאת בכנות בלא לתבוע את מנהיגי התרבות הציונית –חילונית לעשות את חשבון נפשה של תרבות זו באומץ ובאמת ולשאול את עצמם את השאלות הנכונות, לאן הם מובילים את תרבותם.

היש גבול לאחריותנו לשלמות האומה?
הייתי עם טענותיי אצל רבנים גדולים בתורה, ומגישת רבים מהם התרשמתי, אף שלא אמרו זאת במפורש, שיש עדיפות לשמירת המצב הקיים, בלא להקל בענייני ציבור בדברים שהוחזקו כאסורים,5 גם אם המחיר יהיה הידרדרות כוללת, כיוון שהידרדרות זו לא תתרחש מחמת מעשים שלנו והוראות שלנו. לדעתי, גישה זו עשויה לפעמים להיות נכונה, כאשר מדובר על אדם פרטי שאינו סר מרצונו למשמעת ההלכה (אם כי בהסתייגויות רבות, וכמבואר בפוסקים). אבל, כאשר מדובר באחריות למצבו של כלל העם, הדברים עשויים להיות שונים לחלוטין. באמנה המלאה יש דיון הלכתי רחב בשאלה נכבדה זו.

לגיטימציה לחטא ב'הוראת בית דין'
אנסה להתמודד במסגרת מצומצמת זו עם העיקריות שבטענות ההלכתיות שהעלו נגדי כמה מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, אשר את מימיהם אנו שותים.
הטענה המרכזית, שיתר הטענות נלוות אליה, יש בה דמיון מסוים ל'פסיביות' של המחוקק. על פי הטענה, כל עוד אנשים עוברים על החוק ופותחים עסקים בשבת או נישאים בנישואין אזרחיים בחו"ל, ופקיד הרישום רושם אותם כאן על-פי נישואיהם בחו"ל,אין כאן הכרזת מרידה רשמית בתורת ה'. מה שאין כן, אם תכיר המדינה רשמית ולכתחילה בנישואין כאלה, או אם תתיר לכתחילה לפתוח בשבתות עסקי בידור וכד'. טענה זו נסמכת על דבריו הקדושים של רבי יצחק עראמה בספרו 'עקידת יצחק',הטוען שאנשים רבים חטאו בחטאים שלא היו פחות חמורים מחטאת סדום ועמורה. לדעתו של בעל 'העקידה',העונש הכבד על סדום ועמורה הוטל משום שערים אלה עיגנו את דרכן המעוותת בחוק והפכו אותה בכך לדרך חיים רשמית. זאת בעת שחטאו של כל אדם, ככל שיהיה כבד, מתפרש ככישלון אישי, ולא כדרך חיים שנבחרה לכתחילה.
עסקתי בכך בהרחבה רבה באמנה המלאה, והבאתי ראיות רבות מפוסקי הלכה. לפיהן, בלא כל סתירה לדבריו של בעל 'העקידה',לעולם נשקלו ההוראות לגופן, מבחינת שיקולי הרווח מול ההפסד, ואף במקרים חמורים מן המקרים הנידונים באמנה. יתר על כן: אין באמנה שום הוראת היתר לחטא ברשות בית הדין.6
למרות משמעותה הדתית וההלכתית העמוקה של הקמת מדינת ישראל והיותה נדבך משמעותי בגאולה, הרי שלחוקי המדינה ולמוסדותיה אין תוכן דתי או הלכתי. תפקידם להסדיר את החיים בחברה. הא ותו לא. דווקא בשל חשיבותה הדתית של המדינה (בשונה מחוקיה) ,נראה שהשאלה המעשית של מידת קיום התורה בפועל בעקבות שינוי החוק היא השאלה המרכזית  -יותר מהשאלה מה כתוב בספר החוקים, מפני שהם פעמים רבות, לצערי הרב, בבחינת אות חסרת חיים.
המאבק על צביונם הדתי של חוקי הרישום וחוקי המעמד האישי, על דמותה של השבת ברשות הרבים של המדינה היהודית ועל דברים נוספים שהאמנה עוסקת בהם -קשור אפוא רק בשאלה הכללית של רשות הרבים שלנו, 'תעודת הזיהוי' שלנו. במצב זה חשיבותו של החוק הכתוב מצטמצמת ועולה חשיבותו של המצב בפועל. 7
בהנחה ובתקווה שלמרות שהאמנה אכן משנה בתחומים מסוימים את החוק לרעה מבחינה דתית, אך מחמת ההסכמה הכוללת יהיה החוק קרוב יותר למציאות, הרי הרווח 'המעשי' גדול מן ההפסד 'הפורמלי' שבה, וכדאי להשקיע מאמץ ומחיר כדי לקבל אותה. הספקנים יוכלו לטעון נגדי שההפסד החוקתי 'הפורמלי' הוא ודאי, והרווח 'המעשי' הוא מסופק, ואולי אף פחות מכך.8
ייתכן שהצדק עמם ואני טועה בהערכת המציאות. אך זוהי שאלה שונה מן השאלה העקרונית שעסקתי בה. כאן יצאתי מהנחה שאני מעריך את המציאות בדרך נכונה. בדיון בפרקי האמנה עצמם הרחבתי בשאלת הערכת המציאות בכל נושא.

* **

עולה אפוא השאלה מה על שומרי המצוות לעשות לבל יהיה חלילה, בחתימה על האמנה משום ערעור על תורתנו, או אף על חוט השערה מתקנות חז"ל והבאים אחריהם? לדעתי, הפתרון הראוי הוא הצהרה ברורה וחד-משמעית של שומרי המצוות המצדדים באמנה שתכלול מספר יסודות:
1. כוונתנו במסמך היא להגדיל את כבוד התורה ואת משקלה בעם היהודי ובמדינת ישראל, ובשום פנים ובשום מחיר לא להתפשר עליהן.
2. כל פתיחת מוסד המחלל את השבת וכל נישואין שאינם כדת משה וישראל וכן דברים נוספים הנזכרים באמנה זו והם בניגוד גמור לתורה ולדרכה  -אנו מוחים עליהם בכל לשון ומצטערים עליהם צער רב.
3. למרות האמור לעיל אנו סבורים שחתימתנו על האמנה היא לכבוד התורה, משום שבמצבם הרוחני של עם ישראל ושל מדינת ישראל, ניסיון לכפות בכוח חוק המדינה באופן בלתי מבוקר את ערכי התורה על אנשים שאינם מאמינים בהם, יגביר את הניכור לתורה ולמצוותיה, ומטרתנו היא למעט ניכור זה.
4. הצהרה זו היא חלק בלתי נפרד מגוף המסמך.9

סיכום
שלושה עקרונות מרכזיים מביאים אותי לצדד במפעל האמנה.
עיקרון ראשון:
בעקבות האמנה יחדלו בתי המשפט להתערב בנושאים פנים-הלכתיים וישאירו אותם לחכמי ההלכה בלבד. כך, למשל, האמנה מציינת מפורשות כי המרשם יתבסס על הצהרת הנרשם (בשאלת דתו) . בתחום המעמד האישי, תהיה הבחנה ברורה במרשם בין נישואין כדת משה וישראל, לנישואין שאינם כאלה.
עיקרון שני: גם בעניין השבת ועניינים דומים לה, מדובר רק על היתר בתחום הציבורי, על הסכמה לבטל חוק מדינה האוכף על אנשים בעל כורחם את שמירת השבת בפרהסיה. מידת המעורבות בחוק המדינה צריכה להיות מותאמת בכל דור לנסיבותיו שלו. הנסיבות, בדור האחרון, השתנו לבלי היכר.
עיקרון שלישי -וחשוב מכול:10 אני מאמין כי בחשבון הכללי שמירת התורה תהא נשכרת ולא נפסדת בעקבות האמנה -וכוונתי אינה לפרוץ את הגדר, אלא לתקנה.

1    זו הייתה גישתו של הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק (בחיבורו 'אורות ישראל'). גם פוסק חשוב בעולם החרדי, הרב אליעזר ולדנברג, כתב על כך בחיבורו 'הלכות מדינה'.
2   זו הייתה גישתו של הרב אברהם יצחק הכהן (הראי"ה) קוק (בחיבורו 'אורות ישראל'). גם פוסק חשוב בעולם החרדי, הרב אליעזר ולדנברג, כתב על כך בחיבורו 'הלכות מדינה'.
3  וזאת בניגוד לנצרות. שם יש הבחנה ברורה בין הנוצרים המאמינים לבין האחרים. ה'אהבה' הנוצרית היא בררנית ומשדרת שנאה ל'כופרים'.
4  הערבות ההדדית באה לידי ביטוי במלחמתו של אברהם במלכים כדי להציל את לוט בן אחיו (ללא קשר למצבו הרוחני) ובחילוצה של דינה משבייה בביתו של שכם, על ידי אחיה שמעון ולוי.
5  ענייני ציבור בלבד !בהלכה עצמה חלילה לנו להקל, בלא שיקול דעת גדול ומוסכם על-ידי רבנים רבים!
6  עוד עסקתי בהרחבה באמנה המלאה בעצם שיתוף הפעולה עם עוברי עב?רה, בדבר הקשור לעצם העב?רה, שמידי חילול השם לא יצאנו (וכפי שדנו בעל ה'ציץ אליעזר'  בתשובה ט "ויח ועוד פוסקים רבים), אך בעניין חילול השם, בלאו הכי נראה שהדברים צריכים להישקל בכל דור ובכל מקרה לגופו, על פי הרווח וההפסד שבהם.
7  כך הבנתי גם בשיחה אישית שהייתה לי עם הרב מרדכי אליהו שליט "א.
8  בשיחתי האמורה עם הרב אליהו התרשמתי שזה עיקר חששו. כך התרשמתי גם משיחתי עם אחד מגדולי התורה שבדורנו הנמנה עם הציבור החרדי. לעומת זאת,  מדבריו של הרב דב ליאור שליט "א,הבנתי שהוא מתנגד בעיקר להצהרות העקרוניות שבאמנה ולשינוי החוק.
9  הכוונה היא שהצהרה זו היא חלק מהמסמך ששומרי המצוות יחתמו עליו והיא עצמה אינה חלק מהצעות האמנה המשותפות המובאות כאן בנושאים שונים.
10  נראה לי כי העיקרון השלישי מעוגן במידה רבה בתשובתו של הרב שאול ישראלי בספרו 'עמוד הימיני' בסוף סימן י"א. הרב ישראלי דן בשאלה אם על נציגי המפלגות הדתיות להצביע בעד חוק השבת, חוק שהתיר תחבורה בשבת במספר מקומות.  הפסיקה הייתה כי יש להצביע בעד! ואף שיש לחלק בין המקרים, עקרונותיו הם שהנחוני.

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s