הפשרה שלי – יעקב מדן

הדרך הדורסנית שבה התבצע חורבן חבל עזה וצפון השומרון מעלה מחדש ובעוצמה את השאלה האם פנינו להכרעה חד צדדית במחלוקת הפנימית, או לדרך משותפת.
להכרעה חד צדדית מעלות רבות, כמו היכולת של הצד החזק להגשים את חלומו הפוליטי לגבי דמותה של המדינה או להשיג נקמה מתוקה ביריב. אבל להכרעה שכזו יש גם חסרונות. היא זמנית, עד לשינוי מאזן הכוחות הפנימי. גרוע מכך: היא עלולה להותיר את המדינה כארגון גג מנהלי של אזרחיה, בלא דבק פנימי אמיתי. מדינה מזרח-תיכונית כזאת עלולה להפוך למדינת שבטים בנוסח לבנון.
נראה לי כי מוטב לשאלות הפוליטיות השנויות במחלוקת, שייפתרו באופן שונה. דוגמה לפתרון מוסכם, העדיף לכל הצדדים, ניתן לקחת מן המריבה הנצחית על מקומה של התורה (ה"דת") בזהותה של מדינת ישראל. ה"סטטוס קוו" מלפני יובל שנים והחוק הנוכחי הפכו בשנים האחרונות לרחוקים מאוד מהמציאות. פסיקת בית המשפט העליון בתחומי המריבה שנויה במחלוקת עמוקה ומביאה לאובדן אמון בשפיטה מצד חלקים ניכרים בציבור. כולם יוצאים נפסדים מדרך זו.
ב"מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל", שכתבנו – פרופ' רות גביזון ואני – החלטנו, שלמרות השקפותינו השונות לחלוטין בנושאי שילוב התורה במדינה, נאבק יחד בפילוג ובמתפרנסים ממנו משני צדי המתרס. אלו מובילים אותנו לא להפרדת הדת מן המדינה, אלא להפרדת המדינה מיהדותה ולהפיכתה בכך למדינה חסרת חוט שדרה של זהות פנימית, הנחוץ לנו למאבק הקיום.
פרופ' גביזון ואני שותפים להבנה, שאם כל צד יוותר ויתורי עומק כואבים עד קצה גבול היכולת, יישאר הדיון בין חלקי החברה בישראל אינסופי ועקר. דיון שכזה לא יבשיל לכלל דרך חיים משותפת לכולנו, שומרי מצוות וחופשיים, בישראל – מדינה שמרחק רב בינה לבין התואר "מדינת הלכה", אך היא מעוניינת להוסיף ולהיות מדינה יהודית ודמוקרטית.
מנקודת מבטי היה כאן דגם כלשהו ליכולת להגיע להסכמים משותפים גם בנושא ההתיישבות במרחבי הארץ כולה, מול שאלות יהדותה של המדינה והדמוקרטיה המחייבת אותה בנושאים חברתיים עקרוניים.
על מה אני, כאדם הרואה בשמירת התורה והמצוות את זהותו הפנימית ואת זהות אומתו, מוכן לוותר ולהקריב על מזבח היכולת של כולנו להמשיך ולחיות כאן יחד כבני זהות לאומית אחת?
התשובה מצויה בפרוטרוט ומקיפה עשרות סעיפים ומאות עמודים באמנת שכתבנו. כך, למשל, בעניין השבת, היא כוללת נכונות להפעלת תחבורה ציבורית (מופחתת ומוגבלת בגודל כלי הרכב הציבוריים ובכמותם) ולפתיחת מספר מוגבל של חנויות למצרכים חיוניים בשבת; פתיחת מוסדות תרבות ופנאי וכדומה. היא כוללת נכונות לנישואין אזרחיים וכן לנישואין רפורמיים וקונסרבטיביים, ובלבד שכל אלו יירשמו בשקיפות מלאה במרשם על-פי הדרך שנעשו בה; קבורה שאינה על פי ההלכה בבתי קברות מתאימים – ועוד דברים רבים, שהיו מאז ומעולם משאת נפשם של יהודים חופשיים, ושהיו חרב חדה בלבם של שומרי מצוות.
גם "מצידה" של פרופ' גביזון היתה באמנה הליכה ניכרת לכיוון שומרי המצוות. הסכמות אלו יוכלו לדעתי לצאת לפועל רק אם שני חלקי הציבור, שומרי המצוות והחופשיים, יחושו באמת "שהצד שכנגד" שהם נאבקים בו זה כבר למעלה משני דורות, מוכן לוויתורים ולקורבנות קשים וכואבים למען הדרך המשותפת. אין מדובר בהצהרה בלבד, אלא בדרישות מוגדרות שיוכלו למנוע פיצול שני פלגי העם מבחינה כלכלית, בספרי יוחסין (נוכח נישואין שונים) וכיו"ב.
נכון, ההסכמה קשה, אך היא אפשרית. היא חיונית גם לשומרי המצוות וגם לחופשים, ויותר מזה לכולנו יחד.


הרב יעקב מדן משמש כרב-מחנך בישיבת הר-עציון ומלמד במכללת יעקב הרצוג שבאלון שבות. חיבר עם פרופ' רות גביזון את "מסד לאמנה חדשה בין יהודים בענייני דת ומדינה בישראל" ("אמנת גביזון-מדן").

המאמר התפרסם במוסף יום כיפור תשס"ו של העיתון "ידיעות אחרונות", 12/10/2005.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s