הרקע לכתיבת האמנה

לפני קום המדינה ובשנים שלאחר הקמתה היה הסדר הסטטוס קוו מסגרת מוסכמת ליחסי שומרי המצוות והחופשיים במדינת ישראל. מסגרת זו ראתה בדיון משותף בין הצדדים עיקר ובמחלוקות ביניהם – דבר משני. הקבוצות שראו במחלוקת עיקר ובמשותף עניין משני בלבד נדחקו מן המרכז לשוליים.תהליכים מורכבים בחברה הישראלית ובמערכת הפוליטית שלה, שינויים ביחסים בינה ובין הפזורה היהודית ושינויים בחברה המערבית כולה ערערו את המסגרת המשותפת, החריפו את השסע הפנימי והחלישו מאוד את המנגנונים המוסכמים ליישוב המחלוקות. עמם הלכה וגברה גם הפנייה לבית המשפט כדי שיכריע במחלוקות ויגביר את מעורבותו בעיצוב היחסים בין הקבוצות. יישוב המחלוקות הוחלף בהכרעה בהן – והשסע לא רק שלא נרפא, אלא אף העמיק. היו רק ניסיונות מעטים, ולא בכל העניינים, ליישב מחלוקות. למשל ועדת נאמן בעניין סמכות הגיור וועדת צמרת בעניין התחבורה בשבת בירושלים. ניסיונות אלו לא תמיד עלו יפה. אמון הציבור במנגנוני הממשל -הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט  -הלך ופחת.רבים החלו לחוש שצריך לבנות הסכם מסגרת חדש בין פלגי הציבור היהודי בישראל. קבוצות ואישים לא מעטים ניסו לשרטט קווי יסוד להסכם כזה  -וכל הניסיונות העידו על תחושה של צורך בהסדר מוסכם, הסדר שלא יהיה תלוי בהכרעה כוחנית מזדמנת או ביחסי 'תן וקח'  גרידא ואשר לא יפגע ביכולת של כולנו להתמודד התמודדות משותפת עם הבעיות הקיומיות של החברה ושל המדינה, הסדר יציב של מכלול היחסים בין התורה לבין המדינה ובין הקבוצות השונות הרואות במדינת ישראל את ביתן: שומרי מצוות, מסורתיים וחופשיים לכל גוניהם. האמנה שעיקריה ועקרונותיה מובאים כאן היא בין השאר פרי לימוד מניסיונם של אחרים – במה שהצליחו ובמה שהצליחו פחות. מן הסתם אף היא אינה נקייה מחסרונות, אך יש לה יתרונות, וננסה לעמוד עליהם.

באמנה שכתבנו ניסינו, למרות הרקע השונה מאוד של שנינו, ליצור בראש ובראשונה מסמך שאינו תוצאה של יחסי כוח פוליטיים בזמן נתון, אלא של הכרה מפוכחת בכורח של כל הצדדים לפעול ולחיות יחד, לשמר את הקיים ולהדגיש את המשותף. אם יצלח המפעל, הוא עשוי להניח תשתית לאמון יסודי בין כל הקבוצות. אמון כזה מבטיח את הכרת הכול בצורך לקיים את המסגרת המשותפת. מסגרת כזו בעצם קיומה מניחה לכל קבוצה לדבוק במה שאינו משותף, ולכלל הקבוצות להמשיך וללבן את המחלוקות ביניהן. האמון שנוצר בין שנינו הביא נכונות של כל אחד מאתנו לעמוד רק על מה שנראה לו חיוני ביותר לקיומו, ולוותר על כל השאר למען ההסכמה המשותפת, וכך יכולנו להגיע להסכמה בעניינים רבים, גם בכללים וגם בפרטים שלהם, לחדור עד כמה שיכולנו אל תשתיתם וללבן אותם לפרטיהם בטיפול עומק ובלא להסתיר דבר.
התהליך שעברנו עם חיבורנו שונה אף הוא מתהליכים של קבוצות מקבילות אחרות שעסקו ביחסי חופשיים-מסורתיים-שומרי מצוות. כדי שתיווצר הסכמה רחבה צריכות קבוצות ותת-קבוצות רבות ככל האפשר להשתתף השתתפות רחבה ביצירת המסמך הסופי המחייב את כולם. אך השתתפות רחבה גורמת לחוסר יעילות בעבודה, מונעת התקדמות, מביאה לידי התבצרות בעמדות המקוריות ונוטה להוביל לפתרונות עמומים -פתרונות של ניסוח ולא של מהות, פתרונות העלולים לגרום לעקיפת הנקודות הכואבות בטווח הקצר ובשל כך לסיכון יציבות ההסדר כולו בטווח הבינוני והארוך.

לכן העדפנו לעבוד בשניים בלבד. בזכות זאת יכולנו להתגבר בקלות יחסית על החסרונות האלה. אך עם כל המרחק בינינו בהשקפת העולם בכל נושא אפשרי ובמקורות היסוד שאנו חשים מחויבות אליהם, אין ספק, שלא היה בכוחנו לתת ביטוי לכל הקבוצות שאנו חפצים שתהיינה שותפות לאמנה; והרי בלא הסכמה רחבה לאמנה, לא עשינו דבר. מסיבה זו, לאחר כתיבה ראשונית של הצעותינו, הבאנו אותן, פרק אחר פרק, לפני קבוצת דיון רחבה שייצגה מגזרים שונים. שמענו את הערותיהם של המשתתפים, ושינינו על-פיהן את פרטי הצעותינו. אנו מקווים שבכך חיפינו לא מעט על החיסרון המהותי בדרכנו היסודית -עבודה בשניים בלבד.

ואולם, לא נוכל להימלט לגמרי מן החיסרון: קבוצות נכבדות וחשובות בחברה הישראלית היו שותפות להצעתנו באופן חלקי בלבד או אף פחות מכך, ובהן הציבור החרדי מצד אחד, והרפורמים והקונסרבטיבים מצד שני וכן הציבור המסורתי הגדול, קבוצות העולים החדשים ועוד. השתדלנו ככל שיכולנו שלא לקפח קבוצות אלו ולהתחשב ביקר להן, ובכל זאת אינה דומה עבודתנו לייצוג אותנטי של קבוצות אלו מכוח עצמן.

אנו מבינים בהחלט שלא כל הקבוצות יוכלו להביע הסכמה פעילה לאמנה במקום שהיא נוגדת את עקרונותיהן, אך נעשה הכול כדי שיוכלו להשתתף לפחות בהסכמה סבילה, בדרך של אי-התנגדות לפרטיה.

במדינת ישראל קשה לנתק בין הבעיה הפנים-יהודית שעסקנו בה וכמעט רק בה, לבין בעיית יחס המדינה לאזרחיה הלא-יהודים,ובעיקר למיעוט הערבי הגדול שבתוכה. אנו העדפנו לעסוק רק בשאלה היהודית הפנימית ולגבש לנו מסגרת חיים של עם אחד. דיאלוג בין שנינו בלבד אינו המסגרת הנכונה לדון בשאלות היחס בין יהודים ולא-יהודים במדינת ישראל. עם זאת, נגענו במהלך עבודתנו גם בנקודות שיש להן השפעה על הציבור הלא-יהודי בארץ, ועשינו כל מאמץ לכבד אותו ואת אמונותיו, לא לקפחו חלילה ולא לנהוג פטרונות כלפיו.

מבחינת מבנה עבודתנו – חלוקת האמנה לפרקים נועדה לא רק לנוחות ולבהירות, אלא גם להדגיש שבדיעבד יכול כל פרק לעמוד בפני עצמו גם בלא תלות בקבלה משותפת של העניינים האחרים, וזאת אף שוודאי היינו מעדיפים הסכמה כוללת. מה שנכון אשר לאפשרות לקבל פרק אבל לא לקבל את הפרקים האחרים, ודאי שאינו נכון אשר לאפשרות לקבל רק חלקו של פרק (בהיותו 'קל'), ולדחות קטעים אחרים בו (בהיותם 'קשים'). קבלת חלק מן הדברים ודחיית האחרים בהסדר בעניין מסוים מרוקנת את האמנה ממשמעותה. הצעתנו המשותפת ודברי ההסבר הנפרדים באו גם להדגיש שלא הייתה לנו כל כוונה לאחד את חלקי הציבור השונים בעם היהודי לגוון אחד. דרך החוק חייבת להיות אחת. מערכות הערכים ואורחות החיים יישארו שונים ומגוונים, כל אחד לפי דרכו. הוויכוח העמוק בין מערכות הערכים יוכל להעמיק ואף להתרחב בדרכי בירור אמיתיות ונוקבות, אך בלא הצורך לנצח, להכריע ולהשתלט.

גם בעבר היה צורך באמנה מעין זו, אך עתה, בשל המצוקה הקיומית והחשש הגובר והולך שכוחות הפירוד יגברו על אוחזי האינטרס המשותף של הלכידות הפנימית בתוך העם היהודי בכלל ובמדינת ישראל בפרט, הפכה אמנה חברתית חדשה מצורך להכרח, ואפשר שבשלה השעה לנסות להשיג הסכמה רחבה לאמנה, על עיקריה ועקרונותיה.

רות גביזון ויעקב מדן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s