אמנת גביזון-בן נון

אמנת גביזון-בן נון

הצעה למסמך מוסכם בעניין השבת

כללי:
המסמך כולל עקרונות מוסכמים לפעולה. הוא אינו מתיימר להגיע להסכמה בהיבטים רעיוניים-תורניים, הלכתיים או אידיאולוגיים. אין בו, מצד ה"חילונים", הסכמה עקרונית לצידוקים חדשים להגבלת חירויות מטעמי דת, ואין בו, מצד ה"דתיים", הסכמה לחיים שיש בהם חילול שבת מצד היהודים. יש בו הכרה כי הסדר מוסכם לחיים בצוותא, שיביא בחשבון את החיוני ואת האפשרי, עדיף על המצב הקיים הן מבחינת "הצדדים" והן מבחינת היכולת המשותפת לקיים בישראל מדינה יהודית.

לפיכך מוצע כי המסמך יחולק לשניים: הקדמה, שתכלול קטע משותף בדבר הצורך בהסכמה והצגת הגישה הרעיונית של כל אחד מן הצדדים, וחלק מעשי, שישרטט את עיקרי ההסכמה.

א. הקדמה

בישראל חיים יחדיו יהודים בעלי גישות שונות לשמירת מצוות, וכן שונה האופן שבו הם מגדירים את משמעות זהותם היהודית. אי אפשר להגיע להכרעה בשאלות כאלה בכוח. מצד שני, הרצון לקיים מדינה יהודית משותף לרובם. לאחרונה התרבו החיכוכים בין קבוצות יהודיות שונות בנוגע למשמעויות ולהשלכות של אופיה היהודי של המדינה. חילוקי דעות אלה מאיימים על היכולת להקדים את המאחד למפלג בניסיון לבנות מחדש מדינה לעם היהודי. יתרה מזו, חילוקי הדעות והאלימות הנלווית אליהם מקצינים את העמדות, ועלולים להביא לניכור גובר בין חלקים שונים של העם. אופי השבת הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת קשה. מצד שני, אין כמעט מחלוקת על כך שהשבת היא נכס המשותף ליהודים, בין שהם שומרי מצוות ובין שאינם כאלה. על רקע הסכמה זו נעשה ניסיון של שומרי מצוות ושאינם שומרי מצוות לנסח מסמך משותף המגדיר עקרונות לשמירת השבת במדינת ישראל. לדעתנו, מסמך כזה הוא אפשרי גם אם נשמר הייחוד של הגישות הרעיוניות לשבת. כדי להדגיש ייחוד זה ניתנות למסמך שתי הקדמות עקרוניות.

הקדמה עקרונית / רות גביזון

הצידוק לייחוד השבת מימי שבוע אחרים מבוסס על הנחה חברתית-תרבותית כי לציבור הישראלי כולו יש עניין בקיומו של יום אחד בשבוע שיהיה יום מנוחה. יתרה מזו, לא די כי לכל אדם תהיה זכות לנוח מעבודתו יום אחד בשבוע, לפי בחירתו או לפי האינטרס של מעבידו. חיוני לחברה כי יום זה יהיה משותף לכל חלקי הציבור, על מנת שתתאפשר בו פעילות משותפת של קבוצות משפחתיות ואחרות. יש הסבורים כי יום מנוחה משותף זה צריך להיות נייטרלי מבחינת הדת, בייחוד בחברות רב-תרבותיות ורב-דתיות. לפי טיעון זה, יום המנוחה המשותף הוא מרכיב חשוב בבניית האומה האזרחית, המשותפת לכל אזרחי המדינה. לכן, יהיה בחברה יום מנוחה משותף ומחייב, לכל מרכיביה, ובנוסף לכך יהיה לכל אדם בחברה יום שבתון נוסף לפי מצוות דתו. ייתכן כי באופן עקרוני זהו אכן פתרון נכון לחברות רב-תרבותיות חזקות. אלא שזה אינו פתרון הנראה הולם למדינה היחידה בעולם שיש בה רוב יהודי, ואשר הוקמה כדי לאפשר ליהודים לחיות בחברה היחידה בעולם שיש בה תרבות ציבורית יהודית-עברית. גם בכל המדינות האחרות, יום המנוחה הכללי נקבע לפי המסורות התרבותיות, בדרך כלל הדתיות, של רוב האוכלוסייה, ואנשים שיש להם תרבות או דת אחרת מסתגלים למסגרת התרבותית שבה הם חיים. לכן אין לנו כל קושי להמליץ, כפי שהיה מאז ומתמיד, כי בישראל – לגבי קהילות יהודיות – יום המנוחה הרשמי יהיה השבת. זאת מאחר שהתרבות היהודית, גם זו של מי שאיננו שומר מצוות, נותנת לשבת מקום חשוב.

אנו שואפים לחזק את מקומה זה של השבת בתרבות היהודית על כל גווניה, ולהדגיש כי השבת חשובה לא רק לשומרי המצוות. בהקשר זה, לא מדובר כאן רק בפשרה מפני דרכי שלום, ובהימנעות מוסכמת מפגיעה ברגשותיהם והעדפותיהם של שומרי המצוות. לטעמי, הסדר מוסכם בנושא אופיה? הציבורי של השבת הוא אינטרס עצמאי של יהודים שאינם שומרי מצוות. אינטרס זה כולל הן רצון להגביר אחדות וזיקות משותפות עם שומרי מצוות ומסורתיים, אך גם – ולא פחות – אינטרס עצמי חזק בהדגשת יסודות תרבותיים משותפים של יום מנוחה ושל הזדמנות מובנית לא לעסוק בעניינים בעלי אופי תעסוקתי, צרכני ומסחרי. למעשה, האינטרס של יהודים חילונים באופי ייחודי של השבת גדול יותר מזה של יהודים שומרי מצוות או דתיים לפי כל זרם. שהרי לאחרונים – השבת מסייעת להם לשמר את זהותם היהודית מעצם ייחודה הדתי. היא מבנ?ה את יומם ואת אופיו המיוחד. דווקא בעבור החילונים, שאין להם תמיכה דתית להבחנה בין חולין ובין ימים של טקס ושל חשיבה, יש חשיבות מיוחדת במסגרות חיצוניות שיחייבו לתת תוכן מיוחד ויוצא דופן לשבת. נכון שהאינטרס הזה קיים רק ליהודים חילונים הרוצים לשמר מרכיב תרבותי של זהותם כיהודים, והסבורים כי ייחודה של השבת בספירה הציבורית הוא מרכיב כזה. אבל בנקודה זו, מחקרים מוכיחים כי דווקא אני מבטאת יותר את הציבור החילוני מאשר נושאי דגל המאבק בכפייה דתית. מכל מקום, אני סבורה כי זה סוג השיח שצריך לנהל כאן, במקום מאבק בין סיסמאות.

הצעתנו מגבילה במידה רבה את החירות של פרטים לעסוק בפעילות יצרנית או מסחרית בשבתות. אני סבורה כי הגבלת החירות הזאת מוצדקת, מפני שהיא הכרחית על מנת לייחד את השבת כיום מנוחה כללי. כאמור, אינני רואה בה "כפייה דתית" כלל ועיקר, שכן הצידוק לקיומו של יום מנוחה כללי הוא תרבותי-כללי. למעשה, הצידוק ליום מנוחה כללי ומשותף איננו רק אינטרס לאומי-תרבותי של העם היהודי, אלא אינטרס אוניברסלי. הייחוד של היהודיות הוא רק בקביעה כי היום שיהיה יום המנוחה הוא השבת דווקא. העובדה כי יום המנוחה השבועי הוא השבת, שיש לה גם משמעות דתית, איננה משנה את האופי הציבורי-כללי של ההגבלות בה. צריך לזכור כי קיום פעילות בשבת (הן במוסדות חיוניים והן במקומות בילוי) מסייעת לשמור על רמת הרווחה של הנזקקים לשירותים אלה, אולם מכבידה על הנאתו של מי שחייב לעבוד ולהפעיל אותם מיום המנוחה השבועי. אם נבטל את האיסור הכללי על פעולות מסחרית ויצרנית בשבת, נגיע מהר מאוד למצב שבו יהיו לחצים גדולים, כלכליים ואחרים, על עובדים לעבוד בשבתות. הדבר יגרום הן להפליה של שומרי שבת, והן לסיכול היתרון של יום מנוחה משותף לרוב הגדול של הציבור בישראל.

המלצותינו מקבלות כי תפיסות הבילוי המתאימות ליום המנוחה השבועי שונות אצל חלקים שונים באוכלוסייה. הן מאפשרות לאלה שאינם שומרי מצוות לבלות לפי בחירתם, תוך הגבלות המתבקשות משמירת האופי הציבורי של יום המנוחה, ומן הרצון לכבד את שמירת השבת של ציבור שומרי המצוות. סגירת רחובות המשרתים בעיקר ציבור זה היא אפוא מוצדקת כעניין של כבוד הדדי. אף בית המשפט אישר נוהג זה. בדומה לכך, המקומות שבהם מתקיימים בילויים אינם צריכים להפריע כלל את מנוחת השכנים, ולהתקיים תוך התחשבות מיוחדת במנוחתם של שומרי השבת. יש לטפל בעניין זה במסגרת הכללים הרגילים לרישוי עסקים ולמניעת מטרדי רעש או מטרדים אחרים.

כשלעצמי, אין לי מחויבות עקרונית להבחנה בין פעילות צרכנית לפעילות של בילוי. תחושתי היא כי זו הבחנה שניתן לתת לה הצדקה תיאורטית, אבל עיקר כוחה הוא מעשי. חלק מכוחה הוא דווקא בכך שאין בה משום נקיטת עמדה ערכית מדר?גת כלפי סוגים שונים של בילוי. קולנוע, הרצאות, קונצרטים ומועדוני לילה, כמו גם פיקניקים על הדשא או ימי עיון בסוגיות בוערות – כולם שווים בפני ההיתר. חלק אחר מכוחה של ההבחנה הוא בכך שפתיחת עסקים יוצרת מסגרת של תחרות ותמריצים שונים לחלוטין מאלה של מוסדות בילוי.

לדעתי, אימוץ ההסדר המוצע כאן יאפשר לחילונים חירות רבה יותר מזו שיש להם היום לבלות את השבת כדרכם וכרצונם. בנוסף, ההסדר יביא לכך שמידת המחלוקת הציבורית בסוגיות השבת תהיה פחותה בהרבה מזו הקיימת כיום. האדם החילוני יצטרך אמנם לארגן קצת אחרת את הקניות שלו, אבל נראה לי שהפסדו של הטורח הזה קטן בהרבה משכרו.
הקדמה עקרונית / יואל בן-נון

השבת היא מעיקרי התורה והאמונה שעם ישראל קיבל בסיני, והנחיל במידה מסוימת לכל באי עולם. השבת היא עדות לאמונה באלוהים אחד שברא את העולם ושולט בכל, ולפיכך כל באי עולם שווים לפניו, לכל בני האדם יש צלם אלוהים, והשוויון בין כולם הוא ערך מהותי ויסודי.

מכאן נגזרת הזכות והחובה ליום מנוחה שבועי לכל בני האדם, שמבטא גם את זכותם וחובתם לחירות מכל סוג של שיעבוד. יום המנוחה השבועי זהה ליום השבת בתורה ובמסורת ישראל.

שמירת השבת בישראל היא עדות גם ליציאת מצרים, יסוד החירות משיעבוד ונגיש?תו של "פרעה" לסוגיו, ולכן נצטווינו באיסור הכולל "לא תעשה כל מלאכה" ביום השבת, "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך" (דברים ה' יא-יד).

השבת הופיעה בישראל כ"מקדש הזמן", הקודם בזמן ובמעלה לכל "מקדש מקום". לפיכך אין בניית המקדש דוחה שבת, וחילול השבת הוא פגיעה בקודשי ישראל. "מקדש הזמן" היה לרעיון מעצב ששמר את עם ישראל גם בחורבן הארץ והמקדש הפיזי בכל הגלויות והנדודים: "יותר משישראל שמרו את השבת, שמרה השבת אותם" (אחד העם, על פרשת דרכים, כרך ג' עמ' ע"ט). בדורות האחרונים התערערה בעם ישראל שמירת השבת בקדושתה המלאה, אך היא עדיין מוכרת כאבן יסוד של זהות יהודית ומחשבת ישראל.

יהודים השומרים על השבת בקדושתה המלאה נמצאים בדילמה חריפה בימינו. מצד אחד הם כואבים את אובדן הקדושה בחיי החול המודרניים, ובפרט בשבת קודש. לכן מוטלת עליהם חובה עליונה להיאבק למען השבת בקדושתה, ככל יכולתם. מצד שני, כל ניסיון לכפות על אחינו בני ישראל את שמירת השבת מנוגד לערכי החירות והשוויון שצמחו והתעצבו מכוח השבת עצמה. הניסיון גם מוכיח שהדבר אינו מועיל, ואף גורם נזק גדול לשבת יותר מכל תועלת. הפגנות נגד חילול שבת בשבת, למשל, הופכות בעצמן לחילול שבת.

לכן, אנו מחפשים הסכמה על כמה עקרונות מעשיים ביחס לשמירת השבת במדינת ישראל, באופן שישקף הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר, ותחזק את מעמד השבת: צימצום מרבי של כפייה על הפרט (לכיוון "דתי" או "חילוני"), ושמירה על אווירת השבת כיום המנוחה השבועי של עם ישראל, יום של חירות מלחצי עבודה ו"בוסים" למיניהם, יום של חירות מתחרות כלכלית, מניצול משאבים ומהגדלת הפערים, יום של שיבה לאיזון ולרוגע לאדם, לחברה, לעולם.

אין בהסכמות המעשיות האלה שום צד של לגיטימציה לפעולות שאסורות בשבת על פי ההלכה היהודית, כפי שנפסקת מדור לדור על ידי פוסקים מוסמכים ומוכרים. ההסכמות המעשיות מבטאות רק את ההחלטה העקרונית  של שומרי תורה ומצוות שלא להתערב בתחומים מסוימים של שמירת השבת בדרכי כפייה, הטפה ותוכחה, באשר הדרכים הללו הוכרו כמזיקות ובלתי מועילות לשמירת השבת ולמעמדה בישראל. באותה מידה, ההסכמות המעשיות אינן מבטאות שום צד של לגיטימציה ל"כפייה דתית", אלא לצורך הקיומי להגיע להבנה שתאפשר קיום יחד של כל חלקי עם ישראל במדינת ישראל.
ב. עקרונות מעשיים

  1. השבת תישמר כיום המנוחה הכללי בישראל. הסדר זה יוחל גם על מועדי ישראל (יש להזכיר כי לא בכל מועדי ישראל קיים איסור עבודה, אם כי רק חול המועד רלוונטי לסוג העיסוקים שבהם אנו דנים. מי שאינו שומר מצוות עלול לחוש כי הרחבת הסדרי השבת גם על מועדים היא בעייתית. מצד שני, ההיגיון של שמירת השבת כיום מנוחה אחיד חל גם על המועדים. זוהי נקודה שיש להכריע בה).
  2. הזכות היסודית לחופש דת מחייבת כי לא יחויב אדם, הן בחוק והן בדרך של דרישות ביחסי עבודה או אילוצים אחרים, לחלל שבת ומועד בניגוד לאמונתו.
  3. שמירת השבת כיום מנוחה מחייבת צימצום מרבי של ההקשרים שבהם תתקיים עבודה בשבת. עבודה בשבת תתקיים רק כאשר ורק במידה שהיא הכרחית לצורך שמירה על החיים, על הביטחון או על הבריאות, לתיחזוק או לתיפעול של מערכות חיוניות הפועלות באופן רציף, או על מנת לספק את צורכי היסוד של הפעילות שתתאפשר בשבת לפי סעיפים 4 ו-5. פעילות יצרנית, חקלאית, תעשייתית או מסחרית רגילה אינה נופלת למסגרת זו, ולא תתקיים בשבת. סעיף זה אינו חל על פעולות של יחידים ועל רשות היחיד.
  4. פעילות של בידור ובילוי תתאפשר למי שתפישת יום המנוחה שלהם מתיישבת עמה. ניתן להסדיר פעילות זו בשבת כך שהיקפה יוגבל, מיקומה יוסדר, והיא לא תפגע ברגשותיהם של שומרי מצוות, אולם אי אפשר לאסור עליה או על עבודה שהיא הכרחית לה. יחד עם זאת ייעשה מאמץ לצמצם את הצורך בעבודה כזאת, באמצעים טכנולוגיים ואחרים, ולמנוע פעילות מסחרית בשולי פעילות הבילוי והבידור.
  5. התחבורה הציבורית, בעיקר באמצעות רכב כבד, קובעת במידה רבה את אופיה של רשות הרבים בישראל. בהפעלתה בשבת יש אפוא איום מיוחד על אופיה של השבת. עם זאת, העדר תחבורה כזאת מונעת ממי שאינם שומרי מצוות ואשר אין להם גישה לרכב פרטי את היכולת לנוע בחופשיות ולמלא את שבתם תוכן לפי בחירתם. לפיכך יש לשאוף להסדרי הסעה מיוחדים, כלומר היקפם יוגבל, וכן יוגבלו כלי הרכב שבהם ייעשה שימוש ומסלולי הנסיעה.
  6. פרטי ההסדרים המעשיים האלה ייקבעו בידי הרשויות המקומיות, על פי המלצות של ועדות ציבוריות שיוקמו לידן. ועדות אלה יביאו בחשבון את האינטרסים של כל האנשים והגופים שיש להם עניין בהסדרים הנקבעים, גם אם אינם מיוצגים בוועדה.
  7. ייעשה מאמץ מיוחד להקים מסגרות תרבות, בילוי ובידור שיקיימו פעילות שבה יוכלו להשתתף "חילונים" ו"דתיים" יחדיו, ולהעביר את מסגרות הבילוי הקיימות המחייבות חילול שבת (כגון משחקי כדורגל) למועד שבו גם "דתיים" יוכלו להשתתף בהם.
  8. המועצה תפעל להרחבת התמיכה הציבורית בהסכם זה.
  9. תגובש מסגרת משפטית מתאימה כדי לאפשר את קיומם של ההסדרים הכלולים בהסכם באופן יעיל.

 

                        הרב יואל בן-נון                                                                                      פרופ' רות גביזון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s