פתולוגיה והשתלת איברים

ההצעה

בנושא זה מתקיים דיון רצוף בין רכיבים שונים בחברה הישראלית, והוא אף בא לידי ביטוי בחקיקה הקיימת. חוק האנטומיה והפתולוגיה, התשי"ג-1953, על שינוייו, וכן חוזר מנכ"ל משרד הבריאות בעניין קביעת רגע המוות, משקפים בדרך כלל הסכמה סבירה, ולא ראינו לנכון לשנותה.

עיקרי דברי ההסבר

רות גביזון ויעקב מדן

ההלכה היהודית, וכן גם כל גישה מדעית והומניסטית, רואה בהתקדמות המדע בנושא פתולוגיה והשתלת איברים ערך חיובי  חשוב, בשל תרומתו לרפואת חולים, להצלת חיים ולחקירת מקרי מוות. מובן שפתולוגיה מחייבת נתיחת מתים. בישראל, כמו בכל מדינה מתוקנת, נושא זה מוסדר בחוק מתוך התחשבות ברגישות האוכלוסייה מחד גיסא ובצרכי המדע מאידך גיסא. גם ההלכה היהודית ערה לצורך הזה ועוסקת בו בפסיקות רבות. ההלכה תומכת עקרונית בהשתלת איברים, ובלבד שלא יקרבו את מיתתו של התורם לצורך זה, והיא מתמודדת לעיתים בדרך השונה מן המקובל בעולם הרפואה עם קביעת רגע המוות.
ההלכה היהודית, וכמוה גם דתות וגישות הומניסטיות חילוניות מעניקה משקל חשוב לכבוד המת, וכן למשאלותיו של המת באשר לשלמות גופו ואופן הבאתו לקבורה. ערכים אלו מחייבים את צמצום מקרי הנתיחה בניגוד לרצון הנפטר או משפחתו, ושמירה חמורה על כבוד הנפטרים גם במקרים שהנתיחה מוצדקת.

התחום של "אתיקה רפואית", הכולל נתיחות והשתלות, מעורר סוגיות מגוונות ומרתקות. שאלת ערכם של 'חיי שעה' (רגעי החיים האחרונים של חולה או  פצוע סופני), קביעת רגע המוות, סמכותו של איש רפואה ליטול את חייו של אדם המעוניין בכך בשל סבלו ושאלת כבודה של גופת המת וחשיבות הבאתה בשלמותה לקבורה עשויות לקבל תשובות שונות מאוד אצל שומרי מצוות ואצל מי שאינם כאלה. לכאורה קיימת מחלוקת גם לגבי תרומת איברים להשתלה. אומנם עיקרה של המחלוקת אינה לגופה של השאלה, אלא בשל החשד שאם יימסר העומד למות בידי הרופאים לצורך תרומת איברים, ינהגו בו הללו שלא כהלכה בחייו או אחרי מותו. כבר ניתנו פתרונות משביעי רצון לכאורה, לשאלות אלו, אך הללו לא חדרו לתודעת הציבור בשל החשד הנזכר. ישראל נמצאת במקום נמוך מאוד בעולם, מבחינת נכונות של תושביה לתרום איברים להשתלה, והדבר מקשה עליה לקבל איברים כאלה בעת הצורך. ההלכה התמודדה היטב עם בעיית מסירת איברים מיהודי ליהודי. ההתמודדות עם שאלת מסירת איברים לגוי בשל החשבון הכולל של היכולת בעתיד לקבל תרומת איברים מגוי לצורך הצלת חיי יהודי- התמודדות הלכתית זו היא עדיין בראשיתה. הסיבה לכך קשורה גם בגורם הדתי, גם אם לא תמיד הוא רציונאלי. צריך יהיה לעשות עבודה נוספת, הן בתחום ההלכה והן בגישת רופאים ומוסדות רפואיים, בנקודות אלו. אנחנו מסכימים עם העיקרון שתרומת איברים על תנאי שלא יימסרו לאדם בשל מוצאו אינה צריכה להתקבל. מצד שני, כבוד האדם מחייב כי אף אם התנגדותו לתרומת אברים אינה נראית בעיני אחדים כרציונאלית או מוצדקת – רצונו בעניין זה הוא כבודו, ויש להתחשב בו בלי להתחקות אחרי טעמיו.

ההליך הפוליטי הניב בנושא זה פתרונות מתקבלים על הדעת, והם כוללים כבר פשרות ולקיחה בחשבון של רגישויות שונות. לא מצאנו לנכון, לכן, להיכנס לעומקו של נושא סבוך זה. רוח האמנה היא הרי רוח של  כבוד ככל האפשר לעמדתו של הצד השני – ומאחר ובתחום זה, ההסדר הקיים  משקף פשרה סבירה – הסתפקנו בכך.

למרות שכאמור איננו מציעים כל שינוי, החלטנו לכלול בכל זאת את הנושא באמנה מכמה טעמים.
ראשית, לא רצינו ליצור את הרושם כאילו נושא זה אינו מעורר סוגיות עקרוניות וכבדות משקל, ביחסים בין שומרי מצוות ובין חופשיים.
שנית, דווקא הקשר טעון זה, שהייתה לו היסטוריה ארוכה של סכסוכים, נפתר בצורה הולמת על ידי ההליך הפוליטי. הן לגבי חוק האנטומיה והפתולוגיה, והן לגבי הצעה מוסכמת המוגשת עתה בעניין הטיפול בחולה הנוטה למות והשתלות אברים. כדאי ללמוד מן הלקח הזה גם לתחומים אחרים.
שלישית,  כמו במספר הסדרים אחרים, ההסדר בתחום הפתולוגיה איננו בעייתי ברמת החוק, אלא דווקא ברמת האכיפה וחוסר האמון.  מועלות טענות, מפעם לפעם, על עשיית מעשים החורגים בבירור מהוראות החוק ואף מעקרונות מוסכמים. הבעיה אפוא אינה של יחסים בין שומרי מצוות וחופשיים, אלא בעיה כללית יותר של שלטון החוק וכיבודו.  גם ההסדר הנכון והמאוזן ביותר איננו יכול לעמוד – אם לא אוכפים אותו. תנאי ראשון לאכיפה יעילה הוא ההפנמה, אצל כל חלקי הציבור, כי ההסדר הזה הוא הסדר שראוי שהחברה תעמוד מאחוריו, גם אם פרטיו אינם נראים לאדם או לקבוצה אלה או אחרים. התוצאות הרעות של חוסר ההפנמה הזה, וזלזול מצד קבוצות מסוימות בצורך להקפיד על הוראות החוק, באות לידי ביטוי בחשש של משפחות של שומרי מצוות, בעיקר חרדיים, מפני מה שעלול להיעשות לגופות יקיריהם בבתי החולים או במרכזי הפתולוגיה. חשש זה מביא לעתים להימנעות מלהביא אדם לבית החולים, או לשמירה על הגופה במשך שעות ארוכות כדי להבטיח שלא ייעשו בה מעשים שהמשפחה מתנגדת להם. לאחרונה  ראינו כי לחשש זה עלולות להיות תוצאות קשות, כגון במקרה של הפיגוע בירושלים בקיץ תשס"א (2001) במסעדת "סבארו". אי הבהירות לגבי מספר הנפגעים והמתים נבעה, בחלקה, מסירוב של משפחות של חלק מן ההרוגים להעביר את הגופות למרכז לרפואה משפטית, כנדרש במקרים כאלה, מחששן מניצול הגופות לרעה .

אין לנו ספק כי החשדנות הזו לא תיעלם במחי יד, גם אם מסמך או הסדר דמוי האמנה המוצעת יתקבל. מצד שני, אין ספק כי מדובר במרכיבים חשובים של המחלוקת העמוקה בין הקבוצות. כל ניסיון להחליש את הניכור ואת החשדנות, ולחזק את התחושה כי – בסופו של דבר – כולנו מנסים יחדיו לקיים חיים שלוקחים בחשבון את הרגישויות והצרכים של כל חלקי הציבור – הוא מרכיב חיוני בהגיון המפעל שלנו. ואולי דווקא בתחום כגון פתולוגיה והשתלות איברים, שבו האינטרסים הפוליטיים והכלכליים אינם בולטים, ושבו יש הסכמה עקרונית על ערכי המסגרת, בעוד הרגישויות העקרוניות חזקות – ניתן להתחיל את המסע החשוב הזה.

לסיום, למרות שאיננו מציעים כל שינוי, עלינו להעיר כי לטעמנו ההסדרים הקיימים מפורטים ולעתים מסובכים שלא לצורך. החוק הזה  (וההוראות המנהליות המשלימות אותו, כגון חוזרי מנכ"ל העוסקים בנוהלי השתלות) אינו בהיר דיו לאדם מן היישוב, ללא השכלה משפטית. אנו סבורים כי ראוי, בעתיד, אם יוחלט לטפל בהסדר על קרביו ופרטיו, להופכו לבהיר יותר.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s