הסדרה משפטית בענייני דת ומדינה

ההצעה

  1. הסכמות האמנה מבוססות על ויתורים כואבים לשני הצדדים, במטרה לאפשר קיום יחד יציב של שומרי המצוות והחופשיים, במסגרת לאומית אחת. ויתורים אלו מחייבים אמון הדדי בין הצדדים, ומניעת שינויים חד-צדדים בחלק ממרכיבי האמנה. הפרת האיזון תפגע באמנה כולה.
  2. מסיבה זו, יש לעגן בחקיקה את הסדרי האמנה. מן הראוי שהדגשת חשיבותו של האיזון הפנימי הקיים באמנה בכל נושא תנחה את החקיקה.
  3. איננו ממליצים על מתכונת חקיקה מסוימת. קיימות מספר אפשרויות – שאינן מוציאות זו את זו. למשל: חוק יסוד: דת ומדינה; תוספת של פסקת "על אף האמור בחוקי היסוד" לחקיקה המוצעת; תוספת פסקה לחוקי היסוד הקיימים עצמם, המוציאה מתחולתם את ההסדרים המוצעים באמנה.
  4. רוח האמנה – שחשיבותה אינה נופלת מהסדריה הפרטניים בנושאים השונים – מבכרת מנגנוני משא ומתן והסכמות על פני הכרעות, מן הסוג שניתן וחייב להינתן בבתי משפט. בית המשפט מצטייר, בצדק או שלא בצדק, כנוטה לצד אחד בוויכוח הניטש בין שני הצדדים. האמנה שאנו מציעים מנסה לאזן בין הצדדים, אך ככל שפרשנותה המשפטית תיראה על-ידי צד אחד כנוטה לצד האחר, האמנה עלולה לאבד את אמינותה ולהחטיא את מטרתה. אנו ממליצים אפוא לקבוע במפורש כי בית המשפט לא יוכל לבטל הסדרים חוקיים הכלולים באמנה. חשיבות גדולה נודעת גם לפרשנות הסדרי האמנה. אנו ממליצים להפקיד את פרשנות ההסדרים, כאשר הצורך בה אינו מתעורר בהקשר של התדיינות משפטית, בידי גוף ייצוגי-ציבורי, במטרה לצמצם את הצורך בהתדיינות כזו ולשפר את הסיכוי להגיע לפרשנות מוסכמת.

עיקרי דברי ההסבר של רות גביזון
המפעל שלנו מעדיף מנגנונים של משא ומתן ושל הסדרים מוסכמים ולא הכרעות מן הסוג שניתן וחייב להינתן בבית המשפט. נראה כי אף בית המשפט עצמו מכיר בכך שתחום הדת והמדינה אינו הולם להכרעה שיפוטית. כך היה כאשר בית המשפט הפנה את המחלוקת בעניין רחוב בר-אילן להכרעת ועדה ציבורית, והחזיר את ההסדרים בעניין הגיור וגיוס בחורי הישיבות לכנסת ואת עניין נשות הכותל לממשלה. נוסף על כך, במערכת השיפוטית כולה מוקדשת עתה תשומת לב רבה הרבה יותר לניסיונות למנוע דיונים שיפוטיים ואף לניסיונות לעודד פישור וגישור, במטרה מוצהרת למנוע את הצורך בהכרעה שיפוטית של סכסוכים. הדבר נועד לחסוך בזמנו של בית המשפט ולצמצם את עינוי הדין הנובע מהתמשכות הדיונים השיפוטיים, אבל מבוסס גם על הבנה עמוקה שעדיף ליישב סכסוך מלהכריע בו. מי שחש שותף ליישוב הסכסוך יהיה שותף טוב יותר להמשך הדרך ממי שסכסוך הוכרע נגדו בבית המשפט. מטרת האמנה היא ליצור מצב משפטי שבו הפיתוי להעביר הכרעות בנושאים אלה לבית המשפט יהיה קטן או לא יהיה קיים. לטעמנו, מצב כזה יהיה לטובת העניין ולטובת בית המשפט כאחד. חוסר האמון הקיים כלפי בית-המשפט פוגע בנכונות להגיע להסדר (מתוך חשש לגבי אופן פרשנותו) ובמעמדו של בית-המשפט.
מאז חקיקת חוקי היסוד ב-1992 ביטל בית המשפט העליון בשלושה מקרים חקיקה של הכנסת. תמונת מצב זו מעוררת את החשש שאם ההסדרים המוצעים באמנה יעוגנו בחקיקה רגילה של הכנסת, ייתכן כי בית המשפט יבטל אותם או יראה בהם חוקים בטלים, מכוח הקביעה כי חקיקה זו אינה מתיישבת עם חוקי היסוד. דברים ברוח זו נשמעו מפורשות מפי חברי כנסת דתיים וחרדיים שהאמנה הוצגה בפניהם. החשש כבד במיוחד, אם אפשר לבטל חלקים מסוימים של ההסדר, בלי לבטל את ההסדר כולו. הגנה אפשרית חשובה מפני חשש של התערבות שיפוטית על דרך של פרשנות (המובחנת מביטול חוק), העלולה לשבש איזון כזה, היא בהבהרה בולטת של העובדה כי מדובר בהסדר מקיף שיש בו איזונים פנימיים. בתי המשפט זהירים בהסדרים חברתיים מורכבים ויתנו להם משקל בבואם לפרש חוק או לשקול ביטולו.

המלצנו (סעיף 4) להפקיד את פרשנות ההסדרים  -אם הצורך בפרשנות אינו מתעורר בהקשר של התדיינות משפטית, אלא לפניה -בידי גוף ייצוגי ציבורי, במטרה לצמצם את הצורך בהתדיינות כזו ולשפר את הסיכוי להגיע לפרשנות מוסכמת.
נוסף על כך, אפשר לשקול את ההסדרים האלה:
הראשון – חקיקת חוק יסוד: דת ומדינה. חוק זה יעגן את עקרונות ההסדרים ויקבע את נוקשותם ואת האיזונים הפנימיים ביניהם. למסלול זה יתרונות סמליים חשובים.
השני – אלגנטי אמנם פחות, אך יעיל יותר – תוספת פסקת "על אף האמור בחוקי היסוד" לכל דבר חקיקה העוסק בנושאי האמנה  -תוספת שתכביד על פרשנות מצמצמת להסדרי האמנה.
השלישי – תוספת לחוקי היסוד המוציאה מתחולתם חוקים העוסקים בנושאי האמנה. הסדרים אלו אינם בהכרח מוציאים זה את זה. ניתן לאמץ את כולם במקביל, בעיקר מקום שהחקיקה תתקדם בשלבים.

עיקרי דברי ההסבר של יעקב מדן
מעבר לניתוח המשפטי של פרופ' גביזון, שאני מסכים לו, אבקש לחדד את הדברים מנקודת מבטה של הציונות הדתית. בבואי להציג את האמנה בפני אישי מפתח בציבור שממנו אני בא, הציבור הציוני -דתי, אני חש שחלק גדול מן ההסתייגות ממנה נובע מחשש מן הכרסום בעתיד ממה שיישאר מן הזיקה בין המדינה לבין מצוות התורה, לאחר הנגיסה הניכרת של האמנה בזיקה זו.

החשש מתבסס על שלושה נימוקים עיקריים:
הראשון: החשדנות הבסיסית כלפי הציבור החילוני. חשש זה קיים במידה רבה גם בצד החילוני. אומר רק כי האמנה מנסה לטפל בדיוק בחשש זה, ועל מנת לשבור את קרח החשדנות, יש צורך באמון משותף.
השני: הידרדרות הסטטוס קוו באופן שהחליש את הזיקה בין המדינה לבין התורה. האם האמנה תבלום מגמה זו? לעניות דעתי, אכן האמנה תבלום מגמה זו של הידרדרות הסטטוס קוו, אם תגיע למעמד הציבורי שהיינו רוצים בו ואם תתקבל מרצון ובאמון הדדי.
השלישי: הרכבו של בית המשפט העליון ואופי פסיקותיו בענייני דת ומדינה בשנים האחרונות. אני מאמין כי אימוץ המלצותינו בפרק זה יקטין את החשש ממעורבות בית המשפט בפרשנות האמנה ומביטול הסדריה. מכל מקום, ככל שהאמנה תצליח ליצור לעצמה מקום של כבוד בציבור, תגדל התקווה שגם בתי המשפט יתייחסו אליה בכבוד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s